כשהילדים שלי יגדלו, הם יזכרו שבין חוויות חייהם השמחות שכללו משחקים בגינה ורכיבה על אופניים, היו גם כמה אמצעי זהירות משונים שננקטו וסיפורים מוזרים ששמעו מחברים או מבוגרים בסביבה.
הם יזכרו למשל שבכבישים חשוכים אמא תמיד השתדלה לנסוע כשרכב כלשהו נוסע לפניה, גם אם הוא איטי מדי, גם אם הוא לא קשור אלינו. בנסיעות מסוימות היא נצמדה אליו לכל אורך הנסיעה, לא כדי לעקוף אותו אלא כדי לא להיות לבד על הכביש.
הם יזכרו שבכל פעם שנתקעו בפקק באחד מכבישי השומרון, באמצע הנסיעה נשמע “קליק" המודיע שכל הדלתות במכונית ננעלו. הם יזכרו שראו כלי רכב עם פגיעות פח מפה ומשם, וידעו לזהות שאלו פגיעות מיידויי אבנים. הם יזכרו את הבהלה של מי שחזרה הביתה ובדרך המכונית שלה נרגמה; את תיאור הנס: האבן פגעה ישירות בשמשה הקדמית, אבל איש מיושבי הרכב לא נפגע.
את האבן הזו, בקוטר של יותר משלושים סנטימטר, יידתה בעוצמה יד זדונית אל המכונית שאושי נסעה בה. היא חדרה את השמשה, ורק יד השם נטויה גדולה וחזקה עצרה אותה מלקרוע לי את הנשמה
הם יזכרו את מילות “תפילת הדרך” שנאמרו בכל נסיעה, גם אם קצרצרה ביותר, בקול גדול ובכוונה יתרה, לפעמים יותר מכל תפילה אחרת. הם יזכרו את הדריכות ואת הערנות המוגברת של כל הנהגים. הם יזכרו ילדות מלאת היערכות ומתיחות בכל פעם שהם יצאו מהבית.
אני באמת רוצה להאמין שאחרי שהם יגדלו, הם עצמם לא יצטרכו לרכוש את אותם ההרגלים. אלו שבעין חיצונית נתפסים כחסרי היגיון, אולם בעיני התושבים כאן הם מצילי חיים ואין לנו ברירה אלא לנקוט אותם.
פעם סיפרתי לילדים שלי על השיקול המוזר של רזיאל, שהתעקש שאקנה לי אוטו בצבע ורוד שישמש אותי לנסיעה לעבודה בכבישים מסוכנים יחסית. מכונית ורודה שכיחה יותר אצל ערבים, ולכן קיים הרבה פחות סיכון שיזרקו עליה אבנים (ספוילר, כשנהג במכונית הזה הוא נורה ונרצח. כמה אירוני). הם אפילו לא הבינו מה נראה לי מוזר בזמנו. זה הרי ברור: כללי הבסיס בשמירה על הבטיחות בדרכים כוללים גם את השיקול באיזו מכונית לנסוע.
המציאות הזו הפכה לשגרה – שגרה לא מדוברת. ובעצם, לא מדוברת מספיק. עד כדי כך שאפילו אנחנו קצת התרגלנו אליה, שאפילו אנחנו כבר לא מופתעים ממנה. וגם אנחנו, כל עוד היא לא מגיעה לפתחנו, לא ממש מכירים בסכנותיה.
פריחת האנדרטאות
לפני שבועיים, בשעת לילה מאוחרת, קיבלתי שיחת טלפון מאושי. לא הצלחתי להבין מילה ממה שהיא אומרת, בגלל הצרחות והבהלה הנוראה שבקעו ממנה. ניסיתי להשחיל מילות הרגעה ושאלות מנחות כדי להבין את שהתרחש, אבל זה לא עזר. רק דקות ארוכות אחר כך היא הצליחה לומר לי שזרקו עליהם אבנים.
מה אתם מדמיינים כשאתם קוראים את המילה “אבנים"? כמה פיסות אבן קטנות וחמודות, שכף יד אדם יכולה לעטוף מכל כיוון? אבן שובבה כזו, שתועה בדרכה? ככה זה הצטייר אצלי בראש, בכל אופן. אבל כשהגעתי אל הזירה רבע שעה אחר כך, הבחנתי באחת ה"אבנים" הללו, שכמעט ניפצו את השמשה והכו במצחה של הנהגת.
כדי להרים את האבן הזו, נדרשה יותר מיד אחת. זו אבן שהייתי משתמשת בה כדי ליצור אולי מסלעה גדולה, שהייתה מצליחה לתחום ערוגה יפה של פרחים או צמחי תבלין.
את האבן הזו, בקוטר של יותר משלושים סנטימטר, יידתה בעוצמה יד זדונית אל המכונית שאושי והנהגת שאיתה נסעו בה. היא חדרה את השמשה, ורק יד השם נטויה גדולה וחזקה עצרה אותה מלגרום להלוויה נוספת שתקרע לי את הנשמה.
נכון, לא מדובר בכלי נשק מפואר שקונים בסתר אצל סוחר אמל"ח קטארי או צפון־קוריאני. זה לא נשק שקל לצבא לאסוף בפשיטה. נכון, אי אפשר לשייך אבן לאף אדם ללא אמצעים פורנזיים מפלילים. ובכל זאת, זהו כלי נשק.
המחזיקים באבנים הללו ומכוונים אותן אל נהגים הבאים לכיוונם במהירות של חמישים קמ"ש ומעלה אינם חומדי לצון שובבים ופרחחים. הם לא ילדים משועממים, שרק מחפשים פעילות ועניין. הם רוצחים. מטרה אחת להם: לגבות כמה שיותר חיי אדם. אדם מגזע מסוים מאוד. הסיבה היחידה לכך שטרם פתחנו נגדם במלחמה היא שכמו חברותיי, כמעט כל מי שנפגע מזריקת אבן כזו לאחרונה קיבל שמירה אישית וניסית מהשמיים.
ולא, זה לא קורה רק פה מעבר להרי החושך, לא רק איפה שהאנדרטאות פורחות בכל עונות השנה.
המציאות הזאת קבועה ונוכחת למדי בכל רחבי יהודה ושומרון. תושבים מתכננים את חייהם ואת לוח הזמנים שלהם לפי הסיכויים ליידויי אבנים, ויוצאים למעקפים דרך כבישים עם סטטיסטיקה משופרת.
אין לי מושג מה הצבא עושה למען הפסקת טרור האבנים, או לפחות מיצוי הדין עם מחבלים שנתפסים במעשה כזה. אני גם לא אמונה על עדכון כוחות הביטחון על כל אבן שאני שומעת שפגעה ברכב.
אבל תפקידי, וגם תפקידם של כל אזרחי המדינה, לדרוש שמירה. לתבוע את השבת תחושת הביטחון בדרכים. בכל הדרכים. ואם אפשר, לפני ששוב יתחילו למות פה אנשים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
