אחרי יאיר לפיד הגיע תורו של אבי גבאי להיקלע לסערה עזה. המכות ניחתו עליו השבוע ברצף מסודר, מכאיב: תחילה, הפרסום המרשיע על הפעלת דף פייסבוק אנונימי נגד יאיר לפיד, סיפור שהיה ברנז'אי אלמלא התברר שגבאי הכחיש זאת בקולו ובתמונתו כמה ימים קודם לכן. אחר כך הגיעה פליטת הפה על כך שהכותל שייך גם לנוצרים. במפלגת העבודה הריחו דם: עמיר פרץ השתלח ביו"ר שנוא נפשו כמיטב המסורת המפלגתית, ובכירים אחרים הדליפו למעריב רמז מטרים על החלפתו הקרבה של גבאי ברמטכ"ל לשעבר בני גנץ. הפרסום טען שגבאי תומך בהצרחה, אבל, אם להגיד בעדינות, לא דחוף לחבריו של גבאי להשיג את הסכמתו בטרם יתניעו את המהלך. וזה רק עד סגירת גיליון זה.
מפלגת העבודה אינה נוהגת לחסל את ראשיה בבחירות, אלא רק להוציא להם את הנשמה. ארבעת ראשיה האחרונים נערפו לאחר כישלון בקלפי, לא לפניו. אין גם מנגנון פנימי שמאפשר את הקדמת הפריימריס אל לפני הבחירות, ולא לאחריהן; גם כך, בכירי העבודה מתעבים זה את זה לא פחות משהם מסתייגים מגבאי.
אבל יש הבדל אחד: גבאי הוא חבר טרי, טרי מאוד, במפלגה. הסרט התיעודי "המועמד" שיעלה בקרוב ב"יס" מראה את גבאי, לא כל כך מזמן, כמי שניהל את מטה הבחירות של כולנו וכחלון. הם מתפלמסים שם באריכות, בחדרים הסגורים, על מה צריך לעשות כדי להביא קולות מהמחנה הטבעי, הימין. נסיבות אישיות, לא אידיאולוגיות, שלחו את גבאי לניצחון המסחרר בעבודה. יש מי שלא יסלח. קצת משעשע שמי שיעשה זאת הוא עמיר פרץ, שבדיוק שב מעוד סבב נדודים במפלגה אחרת.
ההפעלה (היקרה) של דפי פייסבוק נגד לפיד יעילה מאוד, אבל מעידה גם על מצוקה. לפיד וגבאי יצאו איש־איש לדרכו בהבנה שניצחון יגיע רק דרך הבאת קולות מהימין. חצי שנה אחר כך, לפיד נכנס בגבאי וגבאי בלפיד. התוצאות: מספר המושבים המצרפי של שתי הרשימות, שהיה 42 מנדטים בתחילת החורף, יורד כבר ל־28 מנדטים לפי הסקרים האחרונים. זו לא הסיבה, אלא התוצאה. לא שניים רבים והשלישי לוקח, אלא השלישי לקח, והשאיר את השניים לריב על השאריות.
