זו ארצי, זו מדינתי, וכשתורכב ממשלה זו תהיה הממשלה שלי. אינני אוהב את הרכבה, אבל אני ציוני, אני דמוקרטי. אלה כללי המשחק.
אני אוהב את המדינה. אני לא מוכן להלך אימים ולקרוא למרד. אינני מורד בארצי ואיני רוצה להחליף את העם. אבל אין זה אומר שאסור להביע דעה שונה, להשמיע מחאה וכמובן להעלות הצעות חלופיות. עמדותיי שלי אינן מושפעות מתוצאות הבחירות, הן חלק מהשקפת עולם הרואה בשביל הזהב דרך יחידה לניהולה של חברה שסועה. לא פשרות אני מחפש, לא הסדרה שאיש לא מרוצה בה, כי אם הליכה לאור חזון המדינה היהודית והדמוקרטית, כפי שאני רואה אותו.
ראשית, השינויים במשרד החינוך הם אסון לטווח ארוך. מי שרוצה להעביר את החינוך היהודי לאחריות שרה מחוץ למשרד החינוך אינו דואג לחינוך יהודי, אלא לתקציב וג'ובים למקורבים. מי שמעביר את החברה למתנ"סים לאחריות משרד הפנים לא דואג לאוכלוסיות חלשות, אלא רוצה שליטה על מבנים. מי שרוצה שליטה בתוכניות חינוכיות חוץ־משרדיות לא רוצה להעמיק את החינוך, אלא מבקש להיות קומיסר של הידע. ועל מה ומדוע יש צורך בעוד שר מטעם ש"ס? מה צורך יש בו אם לא דאגה לאנשי שלומו? מעולם לא סבל המשרד הזה פירוק אכזרי וחסר אחריות כל כך, הפוגע בעתיד החינוך בישראל.
שנית, ביטול סעיף הנכד בחוק השבות הוא אכן עניין הראוי לדיון. אבל כדי לבצע אותו צריך להקים מסגרות גיור רחבות, מקלות ונגישות, המאפשרות לרבני ערים או לבתי דין מיוחדים לגיור, המורכבים מרבנים בני הציונות הדתית, לגייר לפי מסורת פסיקה מכילה ששורשיה בגדולי הדורות הקודמים. כך, אלה שכבר עלו ואלה שיעלו בקרוב יוכלו להתגייר.
את ביטול סעיף הנכד נחיל בעוד שלוש שנים, אחרי שנבנה מסגרות מתאימות, אחרי שנקרא למי שרוצה לממש את זכאותו לעלות על פי הכללים הישנים לעשות זאת בהקדם, ובתנאי שיתגורר בארץ תקופה של שנה בטרם יזכה לאזרחות מלאה. לא משנים כללים כאלה מהרגע להרגע.
שלישית, גם פסקת ההתגברות טעונה דיון. יש משבר אמון ציבורי עמוק ביחס למערכת המשפט. אסור שאנשי שמאל יחשבו שכל שינוי הוא הרס מערכת המשפט. אסור שאנשי ימין יסתערו על המערכת ויבקשו לחולל שינויים באבחת חרב. אפשר למצוא דרך מאזנת. כך לדוגמה, פסקת התגברות ברוב של חברי הקואליציה, בתוספת שני חברים מהאופוזיציה, וקביעה שחוק ייפסל בבג"ץ רק ברוב של שני שלישים מקרב שופטי בית העליון בהרכב מורחב. אני גם לא נבהל משינויים בדרך בחירת השופטים ובהרכב בית המשפט העליון. כשר לשעבר, אני גם מזדהה עם הצורך בשינוי מעמד היועצים המשפטיים. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהצורך בחוקה, ואי אפשר להסתפק בהגדרה רזה של דמוקרטיה המבססת את כל ערכיה על רוב ומיעוט.
סעיף רביעי הוא חוק הגיוס. לימוד תורה הוא דבר חשוב בעיניי. עלינו לעבור מחוק גיוס חובה לחוק שירות חובה, המחייב כל אזרח – יהודי וערבי, גבר או אישה – לשרת שנתיים במסגרת צבאית או אזרחית. צורכי הביטחון של ישראל יהיו גורם ראשון בבחירת מסלול השירות של כל אחד ואחת. יש לתת פטור לתלמידי ישיבה מצטיינים במספר שייקבע מראש ובהסכמה. מנגד, פטור מלא וגורף לכל מי שנולד למשפחה חרדית הוא מעשה לא יהודי, ציוני או מוסרי. תנועת המטוטלת תבוא חשבון עם אלה שיתעקשו עליו.
לבסוף, משילות: תוצאות הבחירות הוכיחו שישראלים רבים מאסו ברפיסות וביד הרכה של שלטון החוק והמשפט. אבל ההנחה כאילו עוד רגע "איתמר בן־גביר יבוא ויעשה סדר" היא איוולת.
ישראל היא חברה חולה ואלימה. ראו מה קורה בכבישים, ראו את הרשתות החברתיות, בואו לבתי הספר וראו את יחסם של הורים ותלמידים לצוות החינוכי. הסיפור איננו פלוגות מג"ב (שאין להעבירן מאחריות הצבא) אלא חינוך עמוק והשקעה במניעה, מסע עמוק לתיקון חברתי עמוק. האלימות של אויבינו נוראית, אבל האלימות בתוכנו חמורה לא פחות. בשורה התחתונה: הגיעה העת לסלול שביל זהב ישראלי – לא בכוח, אלא באחווה, בענווה וברעות.
