חורף תשפ"ג מסתמן כשחון, אבל במקום הגשם ניתך עלינו ברד של נבואות זעם מפני העתיד להתרחש במדינת ישראל אם יאושרו הרפורמות שמתכננת הקואליציה המתגבשת. אחת הנפוצות שבהן היא האזהרה מפני "הפיכה משטרית" שתתרחש אם אכן ימומשו התוכניות העומדות על הפרק.
– ביהמ"ש העליון הביע חשש חמור וממשי מפני סחר בילדים
– מסך עשן: סרטוני ההתנגדות לפסקת ההתגברות מציגים אמת חלקית
– מחקר מוכיח: אמון הציבור במערכת המשפט צנח – בגלל האקטיביזם השיפוטי
בין המתריעים בשער תוכלו למצוא, למשל, את המשפטן פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, שהקים לאחרונה עם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן־יאיר ובכירת הפרקליטות לשעבר עו"ד טליה ששון את "התנועה הדמוקרטית האזרחית". במניפסט קצר שפרסם בפייסבוק כתב פרוקצ'יה: "הקש ששבר מבחינתנו את גב הגמל התבטא בסדרת האירועים שכבר התרחשו ואלה שבפתח – ממשלתו הצפויה של נתניהו מכוונת את צעדיה אל עבר הפיכה משטרית".
גם חברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר השתמשה באותו מטבע לשון כשתקפה את ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו, במאמר בעיתון הארץ: "בשעה שהוא מחולל הפיכה משטרית (פסקת ההתגברות, העברת בחירת השופטים לפוליטיקאים, פירוק צבא העם), מי שמעז להגן על הדמוקרטיה מסומן כ'מורד'".
אין אלה התבטאויות קיצוניות או חריגות. בחיפוש קל ברשת תוכלו למצוא עוד רבות כאלו מהימים האחרונים ממש. תבהלת "ההפיכה המשטרית" אופפת רבים בשמאל ובמערכת המשפט. אולם כל המתריעים בשער מתקשים לזכור שאין זו ההפיכה המשטרית הראשונה. לאמיתו של דבר, מה שמתכננת כיום קואליציית הימין המתגבשת הוא לכל היותר ניסיון נואש של נבחרי הציבור להשיב את מושכות ניהול המדינה לידיהם, 27 שנים לאחר שנלקחו מהם בהפיכה שקטה אך מתוכננת.
ההפיכה יצאה לדרך בחודש מרץ 1992, כשנחקקו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. שני החוקים אושרו ברוב רגיל, ובזמן אמת איש לא הבין את גודל המאורע. עיון בעיתוני הימים ההם יעיד על כך כאלף עדים: הם בקושי עסקו בכך. השלב המכריע של ההפיכה התרחש בנובמבר 1995, ימים ספורים אחרי רצח רבין, כשאז ניתן פסק דין בנק המזרחי. בפסק הדין, מלאכת מחשבת של נשיאו הטרי של בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, הוכרז רשמית על הפיכת מדינת ישראל לדמוקרטיה חוקתית.
הטון החגיגי בולט מאוד בפסק דינו של ברק, ודאי על רקע עמדותיהם של כמה מהשופטים האחרים שישבו לצידו בהרכב. "ישראל היא דמוקרטיה חוקתית", הכריז ברק כבר בפתיחה, "עתה הצטרפנו לקהילת המדינות הדמוקרטיות…אשר להן מגילת זכויות אדם חוקתית. הפכנו להיות חלק ממהפכת זכויות האדם, המאפיינת את המחצית השנייה של המאה ה־20. אכן, לקחי מלחמת העולם השנייה, ובמרכזם השואה של העם היהודי, וכן דיכוי זכויות האדם במדינות טוטליטריות, העלו את זכויות האדם על ראש סדר היום העולמי".
ברק ידע היטב שאפילו כנשיא בית המשפט העליון הוא לא הוסמך להכריז הכרזה כזו. לכן הקדיש את הפסקה הבאה לניסיון לשכנע את קוראיו שלא הוא נתן לישראל את חוקתה, אלא הכנסת. היה ברור לו שזו הפיכה, ולצורך הצדקתה העניק בדיעבד נופך חגיגי לחקיקת חוקי היסוד בכנסת, תוך שהוא משכתב מעט את ההיסטוריה.
"המהפכה החוקתית התחוללה בכנסת במרץ 1992", כתב ברק, "הכנסת העניקה למדינת ישראל מגילת זכויות אדם חוקתית. מהפכה חוקתית זו היא פרי התפתחות רבת שנים ותהליך חוקתי רב־ממדים. ביסודו מונחת ההכרה כי על פי המבנה החוקתי שלנו נתונה בידי הכנסת הסמכות החוקתית להעניק חוקה לישראל. סמכות זו נתונה לכנסת, משום שהיא אינה אך בעלת סמכות לחקיקה 'רגילה'. הכנסת היא גם בעלת סמכות לכינון חוקה. בסמכות זו היא עשתה שימוש בחוקקה את שני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם".
האם ההיסטוריה מכירה חוקה שאושררה כך? בשעת לילה, בהצבעות שהשתתפו בהן פחות ממחצית חברי הגוף המכונן? האם חברי הכנסת עצמם היו מודעים להשלכות הדרמטיות של מעשיהם? ברק לא טרח לענות על כך אז, ולמען האמת גם לא עד היום.
– המפלגות הדתיות במסר לנתניהו: ללא הסכמה על הרפורמות המשפטיות – אין ממשלה
– הרפורמה החוקתית המתוכננת צפויה להיכשל בדיוק כמו אלו שקדמו לה
בפועל, המהפכה החוקתית לא נותרה רק בתחום הצר של ביקורת על חקיקת הכנסת בהתאם לחוקי היסוד. בתהליך איטי אך מתמיד הפך בית המשפט את עצמו – ואת שלוחתו ברשות המבצעת, מוסד היועץ המשפטי לממשלה – לגורם החזק ביותר במארג השלטוני, אף שהריבון, העם ונציגיו לא העניקו לו מעולם כוח כזה. זו הייתה ההפיכה המשטרית הגדולה שחוותה מדינת ישראל, אף שהיא התנהלה מתחת לרדאר ובלי תרועות חצוצרה. "ההפיכה המשטרית" שאנו מוזהרים מפניה בימים אלו בוקר וערב תהיה לכל היותר בגדר הפיכת נגד.
