תביעות דיבה – או בשמן הרשמי, תביעות לשון הרע – הפכו באחרונה לכלי נפוץ בזירה הציבורית הישראלית. ביסודו של דבר זו תופעה חיובית: שימוש במשפט לצורך ניקוי השיח הציבורי מחלק מהזוהמה שהצטברה בו לאחרונה. הקיטוב הפוליטי הגובר והקצנת השיח ברשתות החברתיות דרדרו את הדיון הציבורי לתהומות שלא נראו כמעט בעבר. תנועת נגד דרושה בהחלט.
מחקה את בנט? בני גנץ שוקל הגשת עשרות תביעות דיבה
השגיאות שיעלו ליאיר נתניהו רבע מיליון ש"ח
ח"כ דרעי נגד בן כספית: "הוצאת דיבה רעה וקשה"
אולם למרות היתרונות שבתביעות הדיבה, שימוש אינפלציוני בהם גורר אותנו למחוזות בעייתיים, כפי שאפשר להבחין בשני מקרים טריים: פסק הדין שניתן בתביעת לשון הרע שהגישו בני משפחת נתניהו נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, וסדרת מכתבי ההתרעה לפני תביעה ששיגר בימים האחרונים ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט למכפישיו.
נניח לרגע את שרה ויאיר נתניהו בצד, ונתמקד בבנימין נתניהו ובנפתלי בנט. לשניהם, מתוקף כהונתם כחברי כנסת בהווה ובעבר, יש חסינות מתביעות על התבטאויות שנאמרו בעודם מכהנים. גם אם מאן דהוא סבור שהם פגעו בשמו הטוב באופן המצדיק תביעה, דרכו לבית המשפט בפועל חסומה.
האם מצב כזה, שבו אדם יכול לתבוע אך אין לתבוע אותו, הוא סביר? היכן נעלם השוויון בפני החוק? חסינות חברי הכנסת חיונית, וכך גם הזכות לתבוע מכוח חוק לשון הרע, אך כפל המבצעים אינו סביר בעליל. החוק חייב להשתנות ולהעניק לנבחרינו אחת משתי אפשרויות – או חסינות מתביעות לשון הרע או זכות לתבוע.
