ידידי, נפתלי בנט: לפני כעשור ישבנו במשרד במנהטן ושוחחנו על תוכניותיך הפוליטיות וגורלם של היהודים. לא אחרוג ממנהגי, ואמשיך להימנע מלשתף במה שנחשפתי אליו מצידך באופן פרטי ואישי. אבל בכל זאת אוכל לחלוק את הדברים שאמרתי אני, ושלמיטב זיכרוני היו מוסכמים עליך.
התביעות של בנט מבורכות, אם רק יוכיח שהן לא מסע נקמנות אישית
בנט בונה בארה"ב את הנרטיב החדש על הקדנציה שלו בראשות הממשלה
דחיקת הציונות הדתית: זה מעולם לא היה קשור לבנט, אלא רק לנתניהו
אמרתי לך שכיהודים בגולה, למרות המחלוקות בינינו אנחנו חייבים להראות לעולם שאנחנו מאוחדים. משל למה הדבר דומה? כל אדם נשוי יודע שיש חילוקי דעות בזוגיות, אבל המחלוקת הופכת מלגיטימית לבלתי לגיטימית בעליל כשאחד הצדדים מוציא אותה מדל"ת האמות הפרטיות של בני הזוג, והופך אותה לפומבית וגלויה, לנחלת זרים.
הסיבה לכך פשוטה: הצופים בחוץ עדים רק למריבה הפרטנית, ואין להם שום דרך להבין או להכיר את העוצמות והאינטימיות שבני הזוג חולקים ביניהם ברגעים אחרים. הדרך היחידה שלהם לשפוט את המערכת הזוגית היא לפי תיאור המריבה הזאת, שהוא ייצוג מעוות של מערכת היחסים האמיתית בין בני הזוג.
נזכרתי במילים הללו ובתמימות הדעים ששררה בינינו, כביכול, כשקראתי בתדהמה את המאמר שפרסמת ביום ראשון שעבר בניו־יורק טיימס, ובו ביקשת לסכם את כהונתך ולקבע את הנרטיב באשר לסיבות שהובילו בסופו של דבר לכישלונה ונפילתה של ממשלתך.
לא היה לי קל לקרוא כיצד כדי לתרץ את כישלונך בהקמת קואליציה יציבה, אתה מאשים שהגורמים הפוליטיים שנלחמו בך איימו לפגוע בפרנסתו של בעלה של אחת מחברות הכנסת בימינה, שהילכו אימים על ילדיה בבית הספר. גם אם נותיר בצד את תוקפן המפוקפק של הטענות, העובדה שבחרת להציג אותן בשפה זרה, בבמה עיתונאית פרוגרסיבית הידועה בחד־צדדיותה ובמגמתיות שהיא נוקטת לרעת ישראל, מעידה על שינוי חד ומעציב שחל בך.
מצד אחד, אינני יכול לשים את עצמי בנעליך. אתה, שהיית לפני פחות משנתיים אחד הפוליטיקאים המבטיחים והאהודים בישראל, הפכת במחי החלטה אומללה לאחת הדמויות המאכזבות והרדופות בתולדות הפוליטיקה שלנו. הפער בין האהדה שזכית לה ובין הפיכתך למושא הזעם של הציבור הלאומי כולו היה מכאיב ופוצע כל אחד. אך הפתרון שמצאת – להוציא את המחלוקות הישראליות מדל"ת האמות של העיתונות העברית לעולם הגדול – פוגע בעם שנשבעת לשרת את רווחתו וגורלו, בטוב וברע.
נפתלי, ידידי, הרשה לי לגלות לך: אנשי העולם הגדול שאתה נואש כל כך לקבל מהם את ליטרת הבשר של אהבתם ואת תשומת הלב שהייתה בעבר מנת חלקך בישראל אינם רואים את היחד העמוק שיש כאן בינינו במדינה. יתרה מכך, הם מבקשים בכל דרך אפשרית למצוא דווקא את הרע שדבק במדינת ישראל. ממילא, הסכנה בהוצאת דיבתנו הרעה גדולה לאין ערוך.
הדבר היחיד שקוראי הניו־יורק טיימס מקבלים ומסיקים מדבריך, מכך שאתה שש לשטוח את כביסתנו המלוכלכת בשער בת רבים של החברה האמריקנית, הוא זה: הנה, ראו, אפילו לדעתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, מדינת ישראל מפולגת ומשוסעת. ומי אשם בכך? הימין הישראלי, כמובן. כל היתר הם שוחרי אחווה ושלום. כמה פשוט.
דע שכפי שלא יכלת לזכות באהבתו של השמאל, כך לא תזכה באהדתם. לא משנה עד כמה תנסה להצטייר בעיניהם כאדם נאור ומתקדם, שנמצא בצד הנכון והמואר של האנושות, עדיין בתוך־תוכם הם ימשיכו לראות בך כובש גס, גזען חשוך, החובש כיפה.
אבל הרשה נא לי להשיא לך עצה שנתנו לנו חכמינו: מודה ועוזב ירוחם. עם ישראל, שלא כמו אויבינו בעולם, הוא עם של רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. ידם פתוחה לקבל שבים, להכיל ולחבק מחדש את מי שיש בו האומץ להתוודות ולומר "חטאתי, עוויתי, פשעתי". אין זאת חולשה כלל ועיקר. אדרבא, אין חוזקה גדולה מזו.
כך שאם חשקה נפשך לחזור ולהיות נאהב, דומני שאין דרך נאותה יותר מלחזור הביתה ולהכות על חטא. עוד לא מאוחר.
יוני גרינוולד הוא איש עסקים תושב מיאמי, לשעבר תומך הבית היהודי, הימין החדש וימינה
