כשהקדשתי את המדור הקודם לגביע העולם בכדורגל שיערתי שאספוג את הביקורת הרגילה. כמעט בכל שבוע יש מי שמביע מורת רוח על שבמקום ללון בעומקה של הלכה אני מקדיש את זמני לסדרות נבחרות ושירי פופ. גם אני, אגב, כשדמיינתי לעצמי את החיים ככותב ביקורת תרבות, ראיתי אותם כך. בתוספת הזמנות לפרמיירות וכרטיסים חינם להופעות. לא ידעתי שגם אחרי שנתיים במקצוע אקום ביום ממוצע סביב חמש בבוקר לרצף של לימוד תורה ושיעורים שממנו אחזור רק בשמונה־תשע בערב, ואז רק איזכר שעוד לא הגשתי את הטור.
מונדיאל שנולד בחטא: למה נסעתי לקטאר, למרות הכל
בצל השערוריות: מונדיאל 2022 בקטר יוצא לדרך
התקריות בקטאר: הכתבים הישראלים כאילו מבקשים שיפגעו בהם
גם ביקורת כזו הגיעה השבוע, כשהיה מי שטען באחת הרשתות שעורכי העיתון שיבצו במתכוון טור של רב הכותב על כדורגל במגמה להוזיל את מעמד הרבנות. אבל עיקר הביקורת הגיעה ממקום אחר. מאתגר יותר. לפעמים בניסוח קצת בוטה, כמו המגיב שתהה איך "רב הצמחונים מתעלם מ־6,500 איש שנהרגו בעבודות ההכנה למונדיאל", והעלה את ההשערה כי הדבר מעיד על "חוש מוסרי עלוב". אבל היה גם קורא שכתב לי באופן אישי שהוא לא מסוגל לצפות במופע הראווה שנבנה על גופותיהם של פועלי בניין פשוטים שקולם הושתק, ושאל בכנות אם זה לא מפריע לי בכלל.
המספר 6,500, שהתנוסס בכותרת הגרדיאן והתפשט לשיח התקשורתי העולמי, נשמע לי מלכתחילה קצת מוגזם. כאילו מנהלי העבודה עוברים עם מצ'טות וקוצרים פועלים להנאתם
זו ביקורת מאתגרת יותר, כי אני יכול לדמיין אותה יוצאת מפיו של הנביא מיכה כשהוא עומד מול מפעלי הבנייה המרשימים של חזקיהו וקורא: "בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה". 2,500 שנה אחריו הגיעה האנושות למקום שבו היא מתחילה לראות את המחיר שמשלמים האנשים השקופים, על חיי הפאר והנוחות שהם מנת חלקם של "מי ששווה לדבר עליהם", כלשונו העוקצנית של דאגלס אדמס. ולכן נכנסתי קצת לעובי הקורה. המספר 6,500, שהתנוסס בכותרת של הגרדיאן והתפשט לשיח התקשורתי העולמי, נשמע לי מלכתחילה קצת מוגזם. כאילו מנהלי העבודה עוברים עם מצ'טות וקוצרים פועלים להנאתם.
בירור בסיסי העלה שמדובר במספר של כלל העובדים הזרים שמתו בקטאר בעשור האחרון, כולל מי שנהרגו בתאונת דרכים או הסתבכו בקטטה בפאב. כך שהוא חסר משמעות לחלוטין. באשר למספר המדויק של הנפגעים בתאונות עבודה הדעות חלוקות: קטאר עצמה מצהירה על כמה עשרות או מאות בודדות, אבל קשה לדעת אם להאמין לה. התקשיתי גם למצוא השוואה בין מספר ההרוגים בקטאר לנתונים המקבילים בארצות אחרות (500 הרוגים בעשור הוא, לדאבון הלב, מספר הקורבנות הממוצע של תאונות העבודה בישראל) או ניתוח של מגמות בעניין בקטאר או בכלל.
זה חשוב, כי עוד בטרם זעקו הנביאים על עוולות חברתיות לימדה אותנו התורה "צדק צדק תרדוף". גם את הצדק יש לרדוף בצדק. הפרחת מספרים מזעזעים ללא עיגון במציאות הולמת יפה צרכים תקשורתיים אך לא מסייעת ברדיפת צדק.
ישנו עניין נוסף. אפרים קישון תיאר פעם אזרח בעל כישרון יוצא דופן לאיתור עבריינים שמחביאים כסף זר בביתם. הוא מרחרח באוויר ומצביע על דירה בקומה השלישית – והשוטרים מוצאים במזרן חבילות של דולרים. הוא מפנה אותם אל הקומה החמישית – והם חושפים מצבור מארקים גרמניים. סוד כוחו הוא כמובן העובדה שמצבורים כאלו נמצאים בכל דירה, או לפחות כך הניח קישון ממקום מושבו בקפה "כסית" בתל־אביב.
מה שהיה נכון לכסף זר בשנות החמישים נכון גם ביחס לעוולות. הן נמצאות בכל מקום. בבגדים המיוצרים בסין, במוצרי הפלסטיק המיובאים מהודו. ועוד לא דיברנו על מקומות קרובים יותר, הרבה יותר, אצלנו בבית. האם הידיעה הזו צריכה לשתק אותנו מלפעול? היה זה ישו הנוצרי שעמד בפני מי שביקשו לסקול אישה חוטאת וקרא: "מי בכם אשר אין בו חטא הוא ידה בה אבן בראשונה".
המוסר של התורה גורס אחרת, ומחייב אותנו לתקן את העוול העומד מולנו כעת, גם אם יש חטאים אחרים שטרם הגענו אליהם. ועם זאת, יש משהו מקומם במחשבה שניאבק דווקא בעוול מסוים רק כי הצליח לתפוס כותרת מסולפת בגרדיאן. האם ראוי, אם כן, לצפות במשחקי המונדיאל? כאן אנו מגיעים ליתרון האמיתי שבכתיבת הטור הזה על פני חיבור ספרי הלכה: לפעמים מותר לחתום אותו בסימן שאלה.
