עוד דו"ח אנטי־ישראלי הונח לאחרונה בערמת הדו"חות חסרי הפרופורציה שעושים דה־לגיטימציה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הדו"ח החדש (שוב) מאשים את ישראל בפשעי מלחמה בעזה, הוא (שוב) ממליץ להעמיד את ישראל לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, הוא (שוב) מבקר רק את ישראל ומעוות את המציאות.
הטענות בדו"ח מעוותות ונדושות, אבל מה שמיוחד בו הוא מי שחיבר אותו: ארגון HRW, Human Rights Watch, ארגון רב־כוח שנתון לוויכוח ציבורי שקט אך משמעותי בישראל. אותו ארגון מחזיק כאן עובד בשם עומר שאקיר, ובימים אלה בקשתו להארכת ויזה ולהישארות לעבוד בישראל נידונה ברמות הכי גבוהות. לכן זה חשוב. מעל הראש שלכם, הישראלים, מתנהל קמפיין עולמי על אותו עומר שאקיר – קמפיין שסופו מבחן משילות עבור מדינת ישראל. אבל כדי להבין, צריך לחזור להתחלה.
ארגון HRW הוא ארגון בינלאומי רב־עוצמה שיושב בארה"ב. יש לו זרועות בממשלות המערב, באו"ם ובמוסדות הבינלאומיים. כולם יודעים ש"לא מתעסקים" עם HRW, הנהנה מתקציב שנתי של כ־75 מיליון דולר ופועל במגוון רחב של מדינות למען מה שהוא מגדיר "קידום זכויות אדם". כמו ארגונים רבים אחרים, ההקשר הישראלי נטול כל זיקה לזכויות אדם ומלא בצביעות ובאנטי־ישראליות, כזו שגובלת לעיתים באנטישמיות.
ארגון HRW היה שותף פעיל בוועידת דרבן אי אז בשנת 2001, אירוע אנטישמי שבו גובשה האסטרטגיה להציג את מדינת ישראל כאפרטהייד וכיעד לחרם ולבידוד מדיני. מאז, פועל הארגון להכניס את צה"ל לרשימת הארגונים המתעללים בקטינים (יחד עם בוקו חראם ודאעש. חמאס, אגב, לא ברשימה), מקדם סימון והוקעה של עסקים ישראליים וגם בינלאומיים שמקיימים קשר כלשהו עם החיים שמעבר לקו הירוק, ומאיים השכם והערב לפנות לבית הדין הפלילי בהאג. כמה הארגון צבוע ואנטי־ישראלי? אל תשאלו אותי, תשאלו את רוברט ברנשטיין, מי שייסד את הארגון ועזב בטריקת דלת בשנת 2009. במאמר מהדהד ב'ניו־יורק טיימס' האשים את הארגון בהטיה אנטי־ישראלית ברורה ובפרסום דו"חות "שמסייעים לאלו שרוצים להפוך את ישראל למדינה מצורעת".
לפני כשנה וחצי החליט הארגון למנות את עומר שאקיר, פעיל BDS ותיק, להיות "ראש מחלקת ישראל־פלסטין" מטעם הארגון, ולעבוד מתוך ישראל. שאקיר הוא אזרח אמריקני, ולצורך המינוי היה צריך לקבל אשרת עבודה מטעם ממשלת ישראל. הייתם מצפים שמדינת ישראל תגלגל את הבקשה לוויזה מכל המדרגות, אבל מדינת ישראל מגמגמת. כבר שנה וחצי היא מגמגמת.
לעומר שאקיר עבר עשיר של פעילות אנטי־ישראלית, כולל קידום BDS, חרם וסנקציות על ישראל. כיום הוא נמצא כאן בארץ ומחזיק באשרת עבודה מסוג "מומחה" שהעניקה לו ממשלת ישראל. בתחילת 2017 המליץ משרד החוץ לדחות את בקשתו של שאקיר לאשרת עבודה. ארגון HRW, ההוא ש"לא מתעסקים איתו", פצח בקמפיין מתוזמר שכלל לחץ פוליטי ותקשורתי על ישראל. ישראל התקפלה. תחת הלחץ הוחלט במשרד החוץ לשנות את ההמלצה ולאשר את הבקשה של שאקיר. בזמן שהותו בארץ הוא הוביל, ועדיין מוביל, קמפיין בינלאומי שלוחץ על פיפ"א להחרים את ישראל ולהטיל עליה סנקציות בגלל ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא גם מקדם במרץ את "הרשימה השחורה" של האו"ם, שמסמנת עסקים ישראליים ובינלאומיים. לאחרונה הפיקו HRW ושאקיר דו"ח המסמן את הבנקים הישראליים שמעניקים משכנתאות לתושבים מעבר לקו הירוק. בקיצור, פעילות BDS מובהקת. כאן, אצלנו בבית, באישור ובחותמת כשרות של ממשלת ישראל.
מדברים בשני קולות
אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית. תוקף אשרת העבודה של שאקיר פג ואפשר לא להאריך לו אותה. יש הזדמנות לאותת לאותו ארגון, HRW, שבבית שלנו הוא לא יירק לצלחת שממנה הוא אוכל. כי HRW הוא ארגון שמאחורי מסכה של זכויות אדם עושה בדיוק את ההפך מהגנה על זכויות אדם ופועל נגד אזרחי ישראל. כאן, מתוך הבית שלנו, הוא מקדם סנקציות וחרם על ישראל, מסמן עסקים ישראליים ופועל נגד חיילי צה"ל, ואנחנו שותקים. חוטפים ושותקים. מפחדים מעוד כתבה ארסית ב'גרדיאן' או עוד גינוי מהאיחוד האירופי.
כיום תלויה בבית המשפט עתירה של שאקיר נגד משרד הפנים הישראלי, והבעיה היא שהמדינה מדברת בשני קולות. המשרד לעניינים אסטרטגיים של ארדן, בחוות דעת חד־משמעית ולא מובנת מאליה, המליץ לא להאריך את הוויזה. גם משרד הפנים נהג כך. משרד החוץ, לעומתם, עדיין לא שינה את עמדתו הכתובה שגורסת שאפשר להעניק לו ויזה.
המדינה מדברת כיום בשני קולות, וזה מגוחך והרסני כאחד. בית המשפט דרש מהמדינה להשיב עד ל־21 ביוני, ואם התשובה תמשיך להיות מגומגמת, לא נוכל לבוא בטענות לבית המשפט. האשמה תוטל על ממשלת ישראל ובעיקר על שר החוץ, הלא הוא ראש הממשלה נתניהו. אגב, זה המקום והחובה של סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי להיכנס לתמונה ולהשפיע על עיצוב חוות הדעת של משרדה. תשובת מדינת ישראל לבית המשפט חייבת להיות "לא" לאשרת עבודה לפעילי BDS.
מקרה עומר שאקיר ו־HRW הוא מקרה מבחן חשוב למדינת ישראל. הוא חולף מתחת לרדאר הציבורי, בעיקר כי רוב השיח מתנהל על מדינת ישראל ולא במדינת ישראל. מדובר במבחן משילות למדינת ישראל ומבחן של הגנה עצמית על אזרחיה שלה. 
