איילת שקד יכולה לדרוש "כתבוני לדורות" על שירת הברבור שלה בתפקיד שרת הפנים. החלטתה לדחות בקשת מקלט של מהגרת לא חוקית שטענה כי היא חוששת ממילת נשים, חטפה את התגובות הכי מיזוגניות ודוחות שהתקשורת הישראלית יודעת לנפק. נראה שהמגיבים האוטומטיים לא קראו את הטקסט. אילו היו קוראים, אולי היו מגלים שזו הפעם הראשונה שבה שר פנים ישראלי מנסח מדיניות הגירה שיש בה גם היגיון פנימי וגם אמירה ערכית.
"התשובה לשאלה מי יכול להצטרף למדינה קובעת במידה רבה את זהותה של המדינה ואת פניה, שהרי פני המדינה כפני תושביה", ציטטה שקד את השופטת אילה פרוקצ'יה. אבל מה שבעיקר מעניין הוא הדרך האלגנטית שבה עקפה שקד את פסק הדין הנחרץ של דפנה ברק־ארז, שבו הכירה השופטת בחשש ממילת נשים עילה לקבלת מעמד פליטות. שקד עשתה לבג"ץ את מה שאמוראים עשו לתַנאים כאשר הם חלקו עליהם אך גם ביקשו לשמור על כבודם. בארמית קוראים לזה "אוקימתא" (העמדה). שקד לא חולקת על העליונים במוצהר, ולא סותרת את ההצהרה שלהם במסיבת העיתונאים. היא רק מסבירה שהם התכוונו לנסיבות מסוימות מאוד, וקובעת שהמקרה החדש שבו היא נדרשת לקבל החלטה הוא, מה לעשות, קצת שונה.
"האמנה בדבר מעמדם של פליטים" אינה מכירה ב"רדיפה על רקע מגדר" כעילת פליטות, מזכירה שקד. לא חסרות צרות בעולם. יש מדינות הסובלות מרעב, ממגפות, מאסונות טבע או מאלימות קשה על רקע פלילי, אולם "האמנה לא נועדה לתת פתרון הרמטי לכל הסכנות והמצוקות בעולם".
הרדיפות הזוכות להגנת האמנה הן רדיפות מצד המדינה עצמה או ארגונים מטעמה, וכאשר לנרדף אין אפשרות לקבל סיוע מדינתי כשהוא דורש זאת. שקד מבקשת להחזיר את השכל הישר וההיגיון הבריא לאמנת הפליטים ולכוונתה המקורית. "לא נוכל לקבל גישה רדיקלית הרואה את כל בנות סיירה־לאון כנרדפות על ידי אימהותיהן", שכן המשמעות תהיה זכאות עקרונית לאינספור נשים מהעולם השלישי לקבלת מעמד בישראל.
מילת נשים היא נוהל משפחתי שבטי. הקניית מעמד פליטות גורף לנשים מהעולם השלישי תגרור בקשות לאיחוד משפחות, והתוצאה תהיה שכל המשפחה תקבל מעמד בארץ. פתרון כזה "איננו מביא לבלימת התופעה, אלא למעבר שלה לשטח המדינה הקולטת, שכן, כפי שצוין על ידי בית המשפט העליון, קהילות מהגרים ממשיכות לבצע מילת נשים גם במדינות המערביות הליברליות ביותר". כך למשל, אפילו באנגליה המתקדמת נערכות כ־6,000 מילות נשים מדי שנה בקרב קהילות המהגרים.
בשולי הדברים מסבירה שקד מדוע קיים הכרח להבדיל בין ברית מילה לסוגים החמורים של מילת נשים על בסיס מידע עובדתי מוצק. מתברר שארגוני זכויות אדם בחלק ממדינות אירופה טוענים שאיסור בחוק על מילת נשים בלבד, בעוד ברית מילה מותרת, פוגע בעקרון השוויון. כך למשל בדנמרק, באיסלנד, בנורווגיה ואף בפרלמנט של האיחוד האירופי עלו הצעות לאיסור מילת בנים בעילת שוויון, ורק מאבק עיקש של ארגונים יהודיים הוריד לעת עתה את ההצעות מעל הפרק. במובן הזה, "להכרה של ממשלת ישראל במילת נשים כעילה לרדיפה ולמעמד פליטות, יש משמעויות פוטנציאליות מרחיקות לכת עבור קהילות יהודיות הנאבקות לשמור על מורשתן התרבותית". הקהילות הללו יתקשו להגן על מילת גברים אם מדינת הלאום של העם היהודי תכיר במילת נשים כעילה לפליטות באופן גורף, בלי להבחין בין הליכים שיוצרים נזק חמור ובלתי הפיך להליכים שאינם כאלה.
"זכויות אדם אינן מתכון להתאבדות לאומית", ציטטה שקד את השופט גרוניס. וזה מוביל אותנו לאמת הפשוטה שאותה אולי לא יכלה שקד לבטא בתפקידה הממלכתי: מוסרית, ישראל המבקשת להיות אור לגויים נדרשת לשלוח משלחות סיוע הומניטרי לאזורי מצוקה ואסון; לתרום ידע, טכנולוגיה, כסף וציוד, וכל מה שיש לה לתת. היא לא יכולה לתת את מה שאין לה לתת: כמדינה צפופה מאוד היא לא יכולה לתת שטח, וכמדינת לאום הסובלת משיעור ניכר של מיעוטים עוינים היא לא יכולה להחריף את בעיית האיזון הדמוגרפי. לישראל לא יהיה עתיד שפוי בלי מדיניות הגירה קשוחה, ולכן היא חייבת לסגור את הפרצות בחוק: מסעיף הנכד ועד לפרשנויות מרחיבות לאמנת הפליטים.
