תשמעו סיפור יפה, נזכרתי בו לאחרונה, בזכות המונדיאל הנפלא הזה שממלא לי את הלב בשמחה בימים האחרונים, חחחחח בימים כתיקונם כדורגל מעניין לי את הזרת של הרגל, אבל עכשיו, כשכולם רואים כדורגל ומדברים כדורגל וחושבים כדורגל, גם אני נכנסתי לעניינים. אני ככה בהרבה דברים, לא רק בכדורגל. נניח בסיגריות, אני ככה בדיוק, ביום יום שלי אני לא מעשן בכלל, איכס! אבל כשאני יושב עם חברים וכולם מעשנים, פתאום מתחשק לי לעשן ביחד איתם, חחחח זה נשמע קצת עלוב כשאני כותב את זה, אבל זה לא עלוב, זה אנושי, ומנקודת מבטי אין שום דבר עלוב בלהיות אנושי.
אבל הלו, רציתי לספר סיפור! לפני מיליון שנה בערך, כשהייתי רווק צעיר וצמא, שכל כך רוצה להתאהב במישהי, וכל כך רוצה שמישהי תתאהב בו, נסעתי עם האוטו של אמא שלי בשעת לילה מאוחרת בעמק בית־שאן, ופתאום שמעתי רעש כזה נוראי של פיצוץ, אז עצרתי את האוטו בצד כדי לראות מה קרה, וראיתי שיש לי פנצ'ר באחד הגלגלים, איייי, אז החלפתי את הפנצ'ר, לבד, כמו מלך, וחיברתי לרכב גלגל רזרבי כזה קטן וצהוב וחלש, שכתוב עליו את המספר שמונים, והמשכתי בדרכי, במהירות איטית, במצב רוח רע ועם אורות מצוקה דולקים.
השעה הייתה אחת בלילה בערך, ואני נסעתי בפחד גדול, על כביש הסרגל, ופתאום ראיתי אוטו שמתקרב אליי, ועוקף אותי, ומאט את המהירות שלו מול האוטו שלי, והאישה שבאוטו שהאט פתחה את החלון שלה כדי לשאול אותי משהו, ואני פתחתי את החלון שלי וראיתי מולי את הבחורה הכי יפה ומתוקה בעולם. אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל אני הרגשתי בחצי שנייה, שאני יכול להתאהב בה, וגם הרגשתי שהיא יכולה להתאהב בי, והרגשתי שהיא חושבת שאני חמוד! הכול קרה בשניות, והבחורה אמרה לי, אתה בסדר, אתה צריך עזרה, ואני חייכתי אליה, ואמרתי לה, כן היה לי פנצ'ר, אז אני צריך לנסוע לאט, והבחורה אמרה כזה, אהההה, והנהנה עם הראש, וחייכה, ואני הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה עליי, והיה ברור לשנינו שעכשיו זה הרגע, שעכשיו, עכשיו ממש! אני צריך להתחיל איתה, לשאול אותה משהו, להגיד לה משהו, להציע לה לשתות איתי קפה באיזו תחנת דלק סמוכה, משהו! איי איי איייי, הכול קרה בשניות, בזמן שנסענו במהירות איטית זה לצד זו, על כביש הסרגל, אייייי. הבחורה היפה הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה, ובמקום לומר לה משהו, במקום להציע לה להתחתן איתי, נניח, הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה לסגור את החלון!!! איייי, איזה שבר! והבחורה שראתה אותי סוגר את החלון, סגרה את החלון שלה בחזרה, והביטה בי במבט מאוכזב, ונסעה לה הלאה הלאה, ואני התחלתי לצעוק באוטו, לא! רגע! אבל זה היה כבר מאוחר מדי.
ובגלל שכבר אז הייתי בחור לא כל כך חכם, החלטתי שאני חייב לראות אותה שוב, אז לחצתי על דוושת הגז, למרות שיש לי גלגל רזרבי שכתוב עליו שמונים, כדי להגיע לאוטו של הבחורה, וכדי לשאול אותה אם היא מוכנה לשתות איתי קפה! ובאמת ברוך השם אחרי כמה שניות כאלה של מרדף, שמעתי עוד רעש כזה של פיצוץ, והבנתי שגם גלגל הרזרבה שלי התפנצ'ר ברוך השם.
ובזמן שחיכיתי לגרר שיבוא וייקח את האוטו המסכן שלי לאיזו פנצ'רייה, חשבתי לעצמי שיש בעולם אנשים כאלה, כמוני, שברגע האמת מפשלים. ויש אנשים אחרים, מדהימים, מסוכנים, חריפים, ונחושים, שיודעים לא לקרוס ברגעי האמת של החיים. יש אנשים שהיו מחייכים לבחורה הזו, ושואלים אותה איזו שאלה שנונה. ויש אנשים שהיו סוגרים את החלון מרוב בהלה.
וגם במונדיאל זה ככה, נראה לי. כל השחקנים, בכל הנבחרות, עולים על הדשא עם לחץ מטורף בסרעפת. הם מייצגים את המדינה שלהם בתחרות שמתקיימת פעם בארבע שנים, מול העיניים של כל העולם! זה ה־רגע שלהם להיות חדים, זה ה־רגע שלהם להיות נחושים, זה הרגע הגדול של החיים שלהם! אסור להם לפשל, הם צריכים לתת בראש. המונדיאל הזה כל כך מלחיץ, שאפשר לראות בקלות איך השחקנים הכי גדולים ומקצועיים בעולם מפשלים ברגעי האמת של חייהם. הם מאבדים כדורים במשחק הכי חשוב ומחמיצים פנדלים מול נבחרות חלשות, ועושים טעויות נוראיות בשני צידי המגרש. הם לא מוסרים טוב ולא בועטים טוב ולא מצטלמים טוב, הם פשוט קורסים מרוב לחץ! וזה כל כך מרגש אותי, לראות את השחקנים האלה מתבלבלים ככה. זה כל כך מרגש אותי לראות אותם "סוגרים את החלון" מרוב לחץ. זה לא גורם לי להעריך אותם פחות, להפך, להפך! זה רק גורם לי להעריך אותם יותר, ולאהוב אותם יותר, כי גם הם, כמוני, מפשלים ברגע האמת, גם הם, כמוני, חלשים, רגישים ופגומים, גם הם כמוני, אנושיים, ולא עלובים! חס וחלילה עלובים, אין שום דבר עלוב בלהיות אנושי, זאת דעתי.
