כשסבא שלי רצה לעלות לארץ ישראל בעליה הרביעית הוא הלך לבקש את ברכתו של הרעבע. זה מה שחסידים עושים. אבל האדמו"ר מחסידות "לא משנה איזו" אמר לו שלא. שלא לעזוב את פולין, לא לעלות לפלשתינה. סבא שלי, שרק בזכות זה שהמרה את פי האדמו"ר זכה להיות אבא ולימים זכה שנכדים חמודים ימשכו לו בזקן, התעקש. והאדמו"ר אמר לו ככה: "אתה צריך לבחור צבי דב – או שאתה נשאר חסיד שלי או שאתה עולה לארץ ישרואל". סבא בחר. והחיים, כך מסתבר, בחרו בו. החצר החסידית שהוא השתייך אליה הייתה לפני השואה אחת החצרות הגדולות, והיום לא הרבה אנשים יודעים בכלל שהיא קיימת. בנוסף, מתוך המשפחה מרובת הילדים שהוא גדל בה נשארו רק צבי דב ואחותו ברכה. כשהיטלר השתולל באירופה ברכה אספה ביצים בלול באחת המושבות בעמק חפר וצבי דב שטף כלים בקפה 'כסית' בירושלים.
למרות שזכה בחיים סבא הצטער כל חייו שהוא לא חסיד רשמי. אבל חסיד לא רשמי הוא היה בהחלט. הוא לא לבש בגדים של חסידים ולא גידל פאות אבל את הבית שלו הוא בנה על מנהגי חסידות שדרך אבא שלי עברו אלינו. שולחן שבת הוא שעות של ניגונים מעוררי נפש ועד שמגיעים לשולחן ליל הסדר המלכותי עוברים שבעה מדורי החמרות. אולי בגלל האוירה הזו שגדלתי בה ההתעוררות של השנים האחרונות בחסות חב"ד לחגוג את פריצת החסידות בי"ט כסלו נראית לי טבעית. יחד עם זאת, גדלתי בתפיסה למדנית, הלכתית, בסופו של דבר קצת ליטאית, אפילו רמב"מיסטית לעיתים. וכמו רבים ורבות מאיתנו גיליתי את החסידות בשנות ההתבגרות המאוחרות. גיליתי את ברסלב ("זה לא נחשב חסידות" יפטירו חסידים 'אמיתיים') את רבי נחמן שנותן כל כך הרבה מקום לנפש הפרטית, את חב"ד שמאירים את העולם ואת רבי שלמה קרליבך שהוא ממש רעבע. ו'קרליבך' זה נוסח וקהילה וחצר. החסידות הצילה אותי. זה נשמע קצת מוגזם, אבל היא הצילה את החיבור שלי לתורה, למצוות, לה' עצמו ובוודאי לתפילה.
בניגוד לחוזרים בתשובה שאורות הקדושה מאירים להם כל צעד והופכים את הדרך החדשה ל'פלאית', דתיים מבית, בשנים שאני גדלתי בהן לפחות, היו צריכים להיאבק בהרגל, בצמצום, בתחושה שאף פעם לא מספיק מדויק, בלי להתחדש, בלי להרגיש חיות. 'חיות' בעצמה זו מילה שהופיעה רק עם לקסיקון החסידות המתחדש בימינו אנו. פתאום, עם פרוץ החסידות זה התחיל להיות חשוב- להרגיש חיות. האדם הפרטי עם כל הסיבוכים הפסיכולוגיים שלו התחיל להיות חשוב, חלקי הנפש שלו הפכו להיות חלק מתכלית עבודת ה'. פתאום "ואהבת.. בכל לבבך" – הפך למטרה. לאהוב, להרגיש את כל חלקי הלב שלך, גם את הדואליות, גם כשלפעמים אתה מרגיש שיש לך שני לבבות.
אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בלי התפיסות האלה ובלי רבדים ושכבות נוספות שהחסידות מרשה לעצמה למשוך מהמרתף, לשים עליהם זרקור ולהכניס אותם, בעל כורחם, תחת כנפי השכינה. לפעמים אני חושבת על הילדים שלנו שגדלים לתוך זה. שרוקדים במופעי 'צמאה' העצומים, ש'קרליבך' נראה להם נוסח כמו ע"מ והאר"י. שיודעים שקצת 'משקה' מקרב לבבות. אני עוקבת אחריהם בסקרנות, תוהה מה הם יגלו שיאיר להם מחדש את הדרך שהם מכירים? מי יהיו הדמויות, התפיסות, המוטיבים שיבנו את הזהות היהודית שלהם ויהפכו אותה שלמה, מכוונת וכוללת עוד יותר.
