"הוא עבד עלינו", מביט הפרסומאי אודי פרידן אל המצלמה בייאוש, באחד משיאי הסרט התיעודי החדש "המועמד". "הוא" – משה כחלון, ו"עלינו" – התל־אביבים המבריקים שניהלו את מסע הבחירות שלו ב־2015.
תזכורת: הבחירות לכנסת העשרים. משה כחלון הוא ממליך המלכים, אבל הוא מסרב לבחור בין הרצוג לנתניהו. הוא צולח מאות שאלות עיתונאיות בלי להתחייב אם אחרי הבחירות ימליץ על יו"ר הליכוד או על יו"ר המחנה הציוני. בסצנה משעשעת, בבית קפה אחד, ניגשים אליו בתוך דקה גם אשת שמאל שלוחשת על אוזנו "אני מתה עליך, אבל תיתן תקווה לעם, חייבים להחליף את השלטון", וגם גבר מבוגר, חובש כיפה, שאומר: "אני איתך לגמרי, אבל אתה עם הימין, כן?"
זה היה הימור מסוכן אבל מוצלח. מסוכן, כי בבחירות ראש בראש מי שיושב על הגדר עשוי להימחק. מוצלח – כי יכול לקרות גם ההפך. אורלי לוי־אבקסיס חווה את אותה דילמה בעצם ימים אלה ממש.
אודי פרידן, שעבד בעבר עם פרס וברק, זיהה היטב שכחלון הוא המעבורת שעל סיפונה אפשר להעביר בוחרים מהימין לממשלת הרצוג. אבל כמו שכחלון עבד על פרידן וגבאי, גם פרידן וגבאי עבדו על כחלון: גם הם לא באמת חשבו שיום אחרי הבחירות כחלון יעשה מכרז בין נתניהו להרצוג על צדק חברתי. הם רצו שהוא יסדר להם מהפך, בסוף הוא סידר אותם.
האמת היא שכחלון לא היה יכול ללכת עם הרצוג כל עוד הייתה לנתניהו אפשרות מתמטית להרכיב ממשלה. הוא איש ימין שרוב מצביעיו, כפי שנחשף בזמן אמת, היו מצביעי המחנה הלאומי. בקואליציה הנוכחית, במבחן התוצאה ולא ההצהרות, הוא גם נחשף כשותף הנאמן ביותר של הליכוד. מכל ראשי מפלגות הלוויין שמבקשים להשתחל בחזרה למפלגת האם, הוא היחיד שיתקבל שם בנפש חפצה. הפרסומאים התל־אביבים ידלגו לאורלי לוי־אבקסיס רק כדי להתאכזב שוב במוצאי המדגם.
