יש ימנים ש"ארץ נהדרת" לא מצחיקה אותם, והם לא צופים בה. יש ימנים ש"ארץ נהדרת" לא מצחיקה אותם, אבל הם צופים בה כדי להתעצבן. עבדכם הנאמן שייך לסוג השלישי, אלה ש"ארץ נהדרת" דווקא מצחיקה אותם רוב הזמן. אני כמעט לא מפספס פרק של התוכנית (אם כי לעתים קרובות מדלג על הפאנל השני, שמוקדש לתוכניות ריאליטי ושאר מפורסמים מעולם התרבות שאני בדרך כלל לא מכיר). לעתים קרובות ממשיך לחשוב על מה שראיתי, ולפעמים שב לפרקים מסוימים לצפייה חוזרת.
ודווקא בגלל זה זיופים בסאטירה כל כך צורמים לי.
הכלל של קישון
אפרים קישון ז"ל ניסח כלל חשוב מאוד בענייני סאטירה: לסאטיריקן מותר כמעט הכול, הוא מוזמן לגעת בכל נושא, להגחיך ולחבוט כאוות נפשו. רק דבר אחד אסור לו לעשות – לשקר.
נאצית או לא: ב"ארץ נהדרת" נלחמים ביסודות הציונות
הרמטכ"ל נפל בפח של "ארץ נהדרת"
לצורך העניין הוא כותב שיר קצר בחרוזים על מפקדי צה"ל, שנוהגים לשלוח את הפקודים שלהם אל מול פני האויב בעודם מנהלים את הקרב מהבונקר הממוזג מאחור. קל מאוד לכתוב שיר כזה, אומר קישון, אבל הוא לא מצחיק, מפני שהוא שקר מוחלט. אפשר לצחוק על צה"ל המבולגן, המאולתר, היהיר או המסורבל, אבל אי אפשר לצחוק על צה"ל ששולח את החיילים הפשוטים למות, מפני שהקצינים שלו תמיד מסתערים בראש הכוח.
אם נתרגם את הכלל הזה לפוליטיקאים שלנו, אפשר למשל להציג את נתניהו כנהנתן או כבלתי אמין (גם אם זו נקיטת עמדה בוויכוח), אבל יהיה מגוחך להציג אותו כנואם עילג או כחסר מושג בכלכלה. מהצד השני, אפשר לרדת על מרב מיכאלי על ההישגים הדלים בבחירות וכמובן על ענייני לשון זכר ולשון נקבה (אם כי ההומור הזה די מיצה את עצמו), אבל אין שום סיבה להציג אותה כמושחתת שמקבלת שוחד. אפשר לרדת על האמביציה האישית והפרת ההבטחות של בנט, אבל להציג אותו כדתי קיצוני שמנסה לכפות מדינת הלכה יהיה חסר משמעות, וכן הלאה.
ארץ נהדרת כבר רשמה לא מעט נפילות מביכות בהקשר הזה, שאיכשהו תמיד היו מופנות לאותו כיוון. אבל אני חושב שהדמות של אילה בן גביר עולה על כולן.
בריונות פשוטה
אחת הדמויות הקבועות כבר שנים היא שרה נתניהו, שאינה פוליטיקאית אבל החיקוי שלה הופיע יותר פעמים מרוב מנהיגי השמאל. אנשי ארץ נהדרת נימקו: בסופו של דבר לאישה הזו יש נוכחות ציבורית. זה תירוץ מעצבן, אבל אפשר לקבל אותו. אם שלושה כלי תקשורת בולטים מתעסקים בהקלטה עתיקה של שרה נתניהו במשך יומיים, זה אמנם חטא מקצועי של אותם כלי תקשורת, אבל הגיוני שגם תוכנית הסאטירה תאמר שעליה לעסוק בנושא שדיברו עליו השבוע.
ואז הגיעה אילה בן גביר. אישה ללא נוכחות ציבורית, שכל פשעה היה להצטלם לתמונה, ושכמה אנשים חדי עין זיהו שהיא נושאת אקדח.
זו כבר תוכנית הטלוויזיה השנייה שחידדה לי שבמדינת תל אביב אנשים שנושאים אקדח הם כנראה חזון נדיר (באופן משעשע התוכנית השנייה היא "סבתא בישלה" עם תום יער – שמגלמת את דמותה של בן גביר בארץ נהדרת). כמובן, נשיאת אקדח כאשר גרים במקום שיש בו הרבה פיגועים היא מהלך נורמטיבי לחלוטין, לא משנה אם אתה גבר או אישה, אבל ברשתות החברתיות מריצים דאחקות על כל נושא אז ברור שגם האקדח הזה גרר פאנצ'ים. קיבלנו.
אבל כשתוכנית הסאטירה הבולטת של המדינה מביאה את הדמות של בן גביר כשהיא מנופפת באקדח לשתי דקות, ובפרק הבא כבר יוצרת מערכון שלם סביב הדמות שלה – הפעם נושאת שני אקדחים, ומשתמשת בהם כדי לאכול, לשתות ומה לא – אין בזה שום ערך סאטירי. בהגדרתו של קישון, זה שקר מוחלט; אישה שנושאת נשק אישי לצורך הגנה עצמית אינה פושעת ולא מצדיקה אפילו אזכור בתוכנית. הסיבה היחידה שהיא הייתה שם (ואם נהיה כנים, גם הסיבה היחידה ששרה נתניהו נמצאת שם) היא כדי לפגוע בבעלה. להעליב אותו. לומר לו: אמנם נבחרת בבחירות דמוקרטיות, אבל אנחנו מתעבים אותך, ולכן נגייס לרשותנו את טובי השחקנים בארץ בתקציב בלתי נגמר, רק כדי לבעוט לך בבטן הרכה.
קצת מביך להודות, אבל לאורך כל המערכון חיכיתי שיוזכר סיפור ההיכרות של איתמר ואילה בן גביר – אילה עצמה סיפרה על זה בראיון לא מזמן, היא הייתה נערת גבעות ואיתמר שחרר אותה ממעצר. אם ארץ נהדרת הייתה מנסה לעשות איזושהי סאטירה הוגנת זה דווקא היה פרט רלוונטי, אבל סאטירה הוגנת כל כך לא מעניינת אותה, עד שהתסריטאים שלה לא טרחו לעשות אפילו תחקיר בסיסי ברמה של גוגל. בבקשה מולי שגב. נתתי לך חומר למערכון הבא.
ורק הערה לסיום – צריך לקחת בעירבון מוגבל את הטענה "אין פרסום רע", והאמירה הנפוצה "אדם צריך להתגאות כשהוא מקבל חיקוי בארץ נהדרת" היא נבזית למדי. ובכל זאת, במקרה הזה אנשי ארץ נהדרת באו בכוונה בולטת ובוטה להשפיל, אבל הצופה מקבל בסוף את התחושה שבני הזוג בן גביר הם תום יער ושחר חסון, שני קומיקאים מוכשרים ואהובים שמציגים על המסך דמויות חזקות ובטוחות עצמן. התוכנית באה לקלל, אבל מבחינת קהל הבוחרים כנראה קצת בירכה בעל כורחה.
