כמה חברים בפייסבוק התלוננו, במידה לא קטנה של צדק, שהעיסוק התקשורתי במותו של יצחק קלפטר היה גדול פי כמה מהעיסוק במותם של ניצב בדימוס משה מזרחי, לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה, ושל דני שפירא, מוותיקי חיל האוויר ומי שהיה שנים רבות טייס הניסויים הראשי של התעשייה האווירית. אכן, לכל אחד מהשניים האלה היתה תרומה ישירה לחברה שבוודאי איננה פחותה מזו של קלפטר. אבל העובדה הזו רק מחדדת את הצורך להסביר את הפער. וכשמתבוננים בדבר, אין ספק שלא רק קלפטר, אלא רוב יוצרי האמנות שלנו נזכרים במותם, ואפילו הרבה שנים אחרי מותם, יותר מרוב הידוענים בכל שאר התחומים.
קחו למשל מישהו שהיה שר בממשלה, שבזמן אמת כולם היו משחרים לפתחו אבל כשהלך לעולמו הוא כבר מזמן היה 'לשעבר', ותשוו אותו לאמן שירד מגדולתו. נניח, השר לשעבר גד יעקובי, מול יגאל בשן או גבי שושן (שלושתם כבר הלכו לעולמם). מי ייזכר יותר בבוא יומו? התשובה ברורה. יש כאן עדות ברורה לכוחה של האמנות, ולהבדיל גם של העולם הדתי – שכן גם רבנים נזכרים הרבה אחרי שירדו מגדולתם – להעניק לאדם תוכן ומשמעות רוחניים שיהיו רלוונטיים הרבה אחרי שיועם זוהרם של כל בני שאר המקצועות.
ובתוך תחומי האמנות, נדמה שכוחה של הפזמונאות הוא החזק ביותר. אגב, לא רק של הזמרים, אלא גם של הכותבים והמלחינים. זכרו את המקום שתפס לפני שנה סיפור פטירתו של יורם טהר-לב, והוויכוח שנמשך ימים רבים לגבי העובדה שלא זכה בפרס ישראל. חשבו על יאיר רוזנבלום, שרק הלחין וכמעט אף פעם לא שר אף שיר משיריו. כך כנראה גם בכל העולם: הביטלס, ליאונרד כהן, בוב דילן, סיימון וגרפונקל, ג'ון באאז ומריאן פיית'פול, ייזכרו יותר מרוב האמנים המפורסמים מתחומים אחרים.
זו כשלעצמה שאלה מרתקת. היא קשורה כנראה קודם כל במקום האדיר של המוזיקה בחיינו. היא תופשת את המקום הזה, למרות – ואולי בגלל – שמדובר באמנות המופשטת שבכולן: לספרות ולשירה, לפיסול ולציור, לצילום וקולנוע, יש תמיד חומרי גלם מן המציאות. רק למוזיקה אין חומרים כאלה. ולמרות זאת, וכאמור אולי דווקא בגלל זאת, היא האמנות שמצליחה לעורר בנו את הרגשות הכי עמוקים.
אכן, גם מוזיקה קלאסית מעוררת אצל סוג מסוים של אנשים רגשות עמוקים מאוד, אבל רוב האנשים לא ינהו אחריה. רובנו צריכים גם מילים. והפזמונאות, להבדיל מהשירה, אומרת את הדברים בפשטות ובמלוא העוצמה, בלי להסתתר מאחורי דימויים מורכבים מדי, שצריך מומחים כדי לפענח אותם. איך אומר אלתרמן ב'ליל חנייה':
"בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו.על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול".
בהיותה כזו, הפזמונאות היא גם זו שמשרטטת את דיוקנה של החברה טוב וברור יותר מכל אמנות אחרת. אם תרצו להתחקות אחרי התהליכים שעברה החברה הישראלית ב-75 שנותיה, מספיק שתשוו את הפזמונים ששרו יפה ירקוני ושושנה דמארי בראשית שנות המדינה, לאלו של סטטיק ובן-אל או נונו בימינו אנו. וכך גם קלפטר, שאפילו ב'כוורת' היה די נחבא אל הכלים, ותמיד עמד בצילם של אמנים אחרים (דני סנדרסון וגידי גוב, שם-טוב לוי ושלמה יידוב, אריק איינשטיין) ייזכר יותר מידוענים רבים אחרים, כי היצירות שלו הן חלק מפסקול חיינו. ואנחנו לעולם נתגעגע לפזמון שאהבנו בנעורינו אפילו יותר משנתגעגע לבגד שאהבנו, או סרט שהערצנו, וכנראה אפילו יותר מאשר לחברה הראשונה, זו שאיתה שמענו את השיר ההוא.
