לפני איזה כמה שנים הייתי בתוך מערבולת. הייתי כל כך בתוכה עד שלא זיהיתי שאני במערבולת. היה לי קשה לאללה, ורצתי בין העבודה לרמי לוי ומשם לבישולים בבית ובין הבישולים לניקיונות ומהניקיונות לרופא ומהרופא לעבודה אחרת ובתוך כל זה ניסיתי לשמור על חברים ועבודה ומשפחה, והכל נראה כמו שהוא נראה, כלומר כמו מישהו שמנסה לשמור על החיים שלו באוויר לפני שהם קורסים בהמולה, והוא רץ רץ רץ רק כדי שלא ליפול.
- הוא לא יכול עליי: סיפור לשבת
התפילין הגנובות של שלומי | סיפור לשבת
הערב ההוא של הפיגוע | סיפור לשבת
נזכרתי בזה, כי בשבועות האחרונים שי נרדמת עם ספר. כך הדברים קורים: אנחנו חוזרים הביתה מהגן, משחקים לנו במגנטים, אוכלים ארוחת ערב חמה, עושים מקלחות וצחצוח שיניים, משכיבים את הלל הקטן שעדיין לא מבין סיפורים וכל מה שהוא צריך כרגע זה מיטה חמה ונעימה וניגונים חסידיים ברקע, ומתיישבים על המיטה שלה. היא מוציאה את הספר הגדול של המבוגרים (שזה בעצם מילון רחוב סומסום), ואני שואל אותה איך היה לה היום, ובמקום לענות היא פותחת את הספר הגדול ומתחילה 'דף דף', וכך אנחנו עוברים מאבא ששם פלסטר על הברך של הבן שלו (העמוד הראשון, המילה 'אבא') עד לאן שאנחנו מצליחים להגיע. לפעמים היא רוצה גם חיבוק. לפעמים לא. וכך אנחנו קוראים.
הלוואי שהיו לי מילים להגיד מה קורה ברגע הזה. הספר אינסופי, ואנחנו מתחילים ממנו שיחות ומדברים על החיים שלה ושלי. החדר חשוך, רק מנורת הקריאה דולקת, והעולם כולו מתכנס לנקודה אחת קטנה ומוארת שבה אני משוחח איתה, מספר לה ומנסה להקשיב. כמו בועה קטנה בלב החדר, שבלב הבית ובלב העיר ובלב העולם כולו. ואחרי כמה דקות, עשר או עשרים, הרגע הזה נגמר. היא צריכה לישון, אני צריך להחזיר את הבית לקדמותו, לטאטא את הראוי לטאטוא ולגרד שכבות אינסופיות של אורז דביק מהרצפה, אבל בבין לבין הזה – נצח שלם קורה. הכול נרגע.
ובזמנים האלה שבהם אני יושב עם שי, מדפדף במילון רחוב סומסום ומדבר איתה על החיים, אני נזכר איך בתוך המערבולת הזו שבה הייתי, שסיפרתי עליה בהתחלה, התקשרתי לאבא שלי, שהוא ככל הנראה האדם הכי עסוק שאני מכיר, ואמרתי לו אבא, אני צריך להיפגש איתך באופן קבוע. ובמשך שנתיים, משהו כזה, היינו נפגשים לדייט שבועי או חודשי אני והוא. היינו קובעים בכל מיני בתי קפה באזור הכניסה לעיר, ויושבים שעה או שעתיים, ומדברים על החיים. לא היו שם עצות ולא מחשבות, סתם שעה עם אבא שלי, ואחר כך הייתי חוזר לחיים.
וכשהייתי חוזר לחיים הייתי חוזר קצת יותר יציב. לא בגלל איזה טיפ חכם, אלא בגלל שיש משהו בזמן עם אבא שבאמת מעניק לי יציבות. ואני חושב איך התגלגלו היוצרות והנה אני בתפקיד הזה, שבו אני האיש היציב שיש לילדה שלי בחייה. וחושב כמה קשה זה להיות ילד, כמה כישורים ילד צריך כדי להסתדר בגן או בבית ספר – לדעת, להבין, ללמוד, להתחבר, פוליטיקה פנימית, לעמוד על שלו, ליצור, לרקוד וכן הלאה. לא פלא שהיא מסיימת כל יום מותשת, ושהיא צריכה זמן כזה רק היא ואני כדי להירגע.
הזמן הזה מרגיע גם אותי. בימים כאוטיים כאלה לפעמים שבהם שום דבר לא עובד ואני באיזו סחרחורת עם הילדים והבית וכל זה, אני יושב עוד רגע על המיטה בחדר, מדפדף במילון של רחוב סומסום, מדבר איתה על החיים ויוצא מהחדר כשהכול שקט שקט.
