שני בלשנים ששמם אליעזר נולדו במזרח אירופה בשנים סמוכות, ובחרו בדרכים הפוכות. אליעזר בן־יהודה נולד בתרי"ח (1858) והתמסר לשפה העתיקה עברית; אליעזר זמנהוף נולד בתר"כ (1859) והמציא את השפה החדשה אספרנטו. לזמן מה נראה היה שדווקא זמנהוף מצליח יותר. אפילו זאב ז'בוטינסקי התנבא שביובל המאה לפטירתו של זמנהוף "יונפו דגלים מראש כל בנייני הממשלות על פני האדמה, ובכל המוסדות האקדמיים יישאו נאומים חגיגיים". היובל הזה הגיע לפני חמש שנים, והתחזית לא התגשמה. כמעט אף אחד כבר לא מדבר אספרנטו, ומפעל חייו של זמנהוף הפך לקוריוז היסטורי. בן־יהודה הצליח הרבה יותר. בשבוע הבא ימלאו מאה שנים בדיוק לפטירתו, וגם אם לא יציינו את היובל הזה בדגלים ובנאומים, מיליוני יהודים ידברו ביניהם ביום הזה בשפה שאותה אהב כל כך.
- בזכות גנב, בלגניסט ובר-מזל, התחלתי לשחרר שירים מהמגירה החשוכה
- כשפוטין מתקרב לאיראן, זה הזמן לנצל את ההזדמנות
- כשהרב נריה הצליח לאתר מכתב נרגש מהרב קוק לאברהם שלונסקי
אנחנו בדרך כלל זוכרים לבן־יהודה את המילים הרבות שחידש, אך לא כל בני דורו התלהבו מהחידושים הללו. חיים נחמן ביאליק ומנדלי מוכר ספרים הסתייגו מ"בית החרושת למילים" של בן יהודה ומקורביו. מן הסתם היינו מסתדרים גם בלי המילים הללו; לולא המציאה אשתו של בן יהודה, חמדה, את המילה "חנוכייה", היינו פשוט ממשיכים לקרוא לה "מנורה", כפי שעושים אחינו האמריקנים עד היום.
"אני לא סובל את ביטויי ההיבריש, כמו "עושה שכל" ו"מרגיש לי", ולא את הטשטוש בין זכר לנקבה. אך העברית תדע לדחות את כל אלו"
בן־יהודה לא החיה את העברית, כי היא מעולם לא מתה. ביאליק רטן פעם שהעברית לא חיכתה לגמגומים של בן־יהודה שיְחַיו אותה. ש"י עגנון כתב שעוד לפני בן־יהודה נהגו יהודים אשכנזים וספרדים שנפגשו בירושלים לשוחח ביניהם בעברית, שהייתה השפה היחידה המשותפת לכל היהודים. העברית חיה בספרים, במכתבי הרבנים, ופה ושם גם בשיחות. אך בן־יהודה תרם תרומה מכרעת לאהבת העברית, להכרת חשיבותה ולהתעוררותה בחיי החול. מפעלו דומה למעשיהם של החלוצים במושבות ובקיבוצים. הם עוררו את הארץ והלבישו אותה שׂלמת דגן וירק, ומדי פעם גם שׂלמת בטון ומלט, אך הם לא המציאו את ארץ ישראל. הם לא היו יכולים לעשות את כל זה באנטארקטיקה. הארץ כבר הייתה שם, וחיכתה להם מתחת לביצותיה. כך חיכתה לנו גם העברית, רדומה וקדושה אך חיה לגמרי.
זמנהוף הלך בדרך שונה בתכלית. הוא בחר להמציא שפה מלאכותית חדשה, כי השלה את עצמו ששפה אוניברסלית תתרום לשלום עולמי. את אמונותיו כינה (בשפת האספרנטו, כמובן) "הילליזמו", על שם הגישה האוניברסלית ההומניסטית שמצא בדברי הלל הזקן. בתיאור עקרונותיו הצהיר: "את הפרדת האנושות לשבטים, קהילות ודתות העוינים אלו את אלו אני רואה כדבר מצער ביותר, אשר במוקדם או במאוחר חייב להיעלם. את היעלמותו אני חייב להאיץ ככל יכולתי". שפת האספרנטו לא התרוממה, משום שהיא נבנתה על הפנטזיה של אוניברסליות אנטי־לאומית. זמנהוף נכשל, כי הוא בז ללאומיות, ובן־יהודה הצליח, משום שהאמין בה. אין בעולם שפה כלל־אנושית, ואולי לעולם לא תהיה. הרצל חשב שבמדינה היהודית ידברו גרמנית. אבותינו הצליחו להתעלות מעל חזונו, ואנו מדברים בכל יום בשפתנו העברית.
אני מאמין בכוחה של העברית, ואינני חושש שתיכנע ללעזים שמכרסמים בה. אני לא סובל את ביטויי ההיבריש הרווחים, אנגלית בלבוש עברי, כמו "עושה שכל" או "זה מרגיש לי"; אני סולד גם מיומרתן של תיאוריות רדיקליות לסלף את העברית ולמחוק ממנה באופן מלאכותי את ההבחנות בין זכר לנקבה; אך אני בטוח שהעברית תדע לדחות את כל אלו, כפי שהתגברה בכל תולדותיה הארוכות על שפות דומיננטיות ועל אידיאולוגיות קיצוניות. העברית הרי ידעה ללמוד מהארמית, מהיוונית ומהערבית, בלי שתיכנע להן. אני לא חושש לעברית, ובכל זאת יקרים לליבי הלוחמים למענה. הד"ר אבשלום קור קונן באוזניי, בעיצומה של מגפת הקורונה: "כשיולי אדלשטיין היה ברוסיה, הוא ישב בכלא משום שהתעקש ללמד עברית; אך כשהפך לשר בריאות במדינת ישראל, הוא אומר 'קפסולה' ולא 'כמוסה'". ובאמת, למה לא "כמוסה"?
סיפורה של העברית מסעיר משום שהוא אינו רק סיפורן של שפה ותולדותיה, אלא גם סיפורם של עם ומורשתו. בלשנים יודעים להצביע על ההבדלים שבין העברית המודרנית לזו הקדומה. ובכל זאת, כל ילד יהודי בישראל יכול לקרוא ולהבין בעצמו את רוב פרקי התנ"ך, בעוד שום ילד יווני צעיר לא יוכל לקרוא את הומרוס. שפתם של אבותינו היא גם שפתם של ילדינו. על זה חלם בן יהודה כל ימיו – ומעטים האנשים הזוכים שכך יתגשם חלומם.
motzash.navon@gmail.com
