בשעת ארוחת הערב זרקו הילדים לחלל האוויר קושיה חמורה: אם בסבב הראשון של שלב הבתים יפן ניצחה את גרמניה, ובסבב השני קוסטה ריקה ניצחה את יפן, איך בסבב השלישי גברה גרמניה על קוסטה ריקה? מיד הסטתי את השיחה מחיי שעה לחיי עולם, וסיפרתי שזו בדיוק קושיית "התוספות" בקידושין, שמצביעים על כך שאדם ניצב מול אבדה של אביו ואבדה של רבו – אבדת רבו קודמת, ואילו אבדת עצמו קודמת לאבדת רבו, ואף על פי כן (לפי אחת הדעות) אבדת אביו קודמת לאבדת עצמו.
הפרדוקס של התוספות גרם כאב ראש לדורות של פרשנים. גם על הקושיה מסבב הבתים של אליפות העולם אפשר להשיב בדרכים מתוחכמות, ולהסביר שלכל קבוצה יש מאפיינים שגורמים לה לגבור על נבחרת אחת ולהפסיד באופן מחפיר לאחרת. אבל דומה שהתשובה האמיתית פשוטה יותר: מזל. בעיקר המון מזל.
- בזכות גנב, בלגניסט ובר-מזל, התחלתי לשחרר שירים מהמגירה החשוכה
- כשפוטין מתקרב לאיראן, זה הזמן לנצל את ההזדמנות
- כשהרב נריה הצליח לאתר מכתב נרגש מהרב קוק לאברהם שלונסקי
על קירות האצטדיונים צריך היה להתנוסס כיתוב כמו שיש על משחקי קופסה מסוימים: "70% אסטרטגיה, 30% מזל". הפער בין כדור שנכנס לשער לכזה הנהדף מן הקורה, בין שחקן שקיבל מכה והתאושש לכזה שכושר המשחק שלו נפגע, בין שער חוקי גבולי לכזה שנפסל ב"נבדל" הוא מזערי. הם לא באמת משקפים הבחנות מהותיות בין הנבחרות. והרי באותו משחק עצמו אפשר לראות איך במשך 45 הדקות הראשונות התוצאה היא, למשל, 4:0 לטובת ברזיל, ואילו במחצית השנייה התוצאה היא 1:0 לטובת דרום־קוריאה. אפשר כמובן להתאמץ ולהסביר שהברזילאים, משעה שידעו שהם עומדים לנצח, שמרו את כוחם למשחקים הבאים, בשעה שלדרום־קוריאנים כבר לא היה מה להפסיד. אבל סביר יותר שזה פשוט עניין של הרבה מאוד מזל.
"זה מונדיאל ההפתעות", ציטט בני בשם אחד השדרים. ונאלצתי לגלות לו שמונדיאל ההפתעות היה גם ב־94' וב־98' וב־2002, ובעצם בכל מונדיאל שאני מסוגל לזכור. ההעצמה המלאכותית של תחושת ההפתעה היא ניסיון לחפות על כך שאין שום דבר מפתיע בגורל שנופל פעם לכאן ופעם לכאן. ובעיקר על כך שהפרשנים המלומדים המנסים לחזות את תוצאות המשחקים אינם שונים מהותית מן התמנון המפורסם שהתמחה בכך במונדיאל 2010.
"זה מונדיאל ההפתעות", ציטט בני בשם אחד השדרים. ונאלצתי לגלות לו שמונדיאל ההפתעות היה גם ב–94' וב–98' וב–2002, ובעצם בכל מונדיאל שאני מסוגל לזכור
מכאן גם התופעה ההזויה למדי של מבול הנתונים הסטטיסטיים שהשדרנים מוצאים לנכון לחלוק עמנו ברגעים המשמימים של המשחק. משפטים כמו "זהו השחקן השני בהיסטוריה שמגיע למספר דו־ספרתי של הופעות במדי נבחרת ארגנטינה לפני שמלאו לו 19", נראים בעיניהם סבירים לחלוטין. כי הם המפתח ליצירת סדר ומשמעות בתוך הכאוס. וכך העלייה של צרפת משלב הבתים הופכת מאפיזודה שולית לאירוע בעל משמעות היסטורית, כיוון שהיא הראשונה מאלופות העולם מאז 1998 שמצליחה לעשות זאת בטורניר העוקב לזה שבו זכתה, ובכך היא שוברת את "קללת אלופות העולם" המדומיינת שהוטלה כביכול במונדיאל 2002.
כך טבעו של אדם. להלביש על העולם סדר וסיבתיות ומשמעות גם בשעה שהם אינם. להפוך נקישות אקראית לתבנית מוזיקלית; כתמי צבע לתמונה. זו נטייה שהיא הבסיס להכרה עצמה, והיא גם שורש לתעתועי ראייה שהוצגו בעבר בהמוניהם במוזיאונים למדע וכיום הם ממלאים את הרשתות.
המאמץ ההרואי ביותר להשליט את הסדר על הכאוס היה במהפכה שהובילו מאמנים ישראלים בתחילת שנות השבעים, כששכנעו את הנהלת פיפ"א לשנות את צורת ההכרעה במשחקים שמסתיימים בשוויון: במקום בהטלת מטבע, כפי שהיה נהוג עד אז, בבעיטות עונשין מ־11 מטרים. הטענה הייתה שהכרעה כזו תהיה יותר "ספורטיבית", ואכן הבעות הניצחון והתבוסה על פני השחקנים מראות שהם חשים שזוהי הכרעה אמיתית, לטוב או למוטב, ו־120 הדקות שבהן הוצג שוויון מוחלט בין הקבוצות נשכחות כלא היו. אבל כבר מול הבעיטה ההיא לשמיים של רוברטו באג'ו, שגזרה את דינה של איטליה בגמר 94', היה ברור לי שמשהו כאן מעוות ושום דבר בעצם לא הוכרע. שמנגנון הפנדלים הישראלי הוא תנועה יומרנית שלא מסוגלת להכיל את הרוח הנושבת במונח התלמודי "תיקו", שכל עניינו הוא היכולת לחיות עם הספק ועם האקראיות, עם חוסר העקביות ועם אי־הבהירות המונחות בתשתית המציאות. להכיר בכך שלפעמים רק תשבי יתרץ קושיות ובעיות.
