ערפדים דיממו וממשיכים לדמם לעומק התרבות הפופולרית כבר יותר ממאה שנה. כמו קרובי משפחתם הלא מוצלחים, הזומבים, הם כמעט תמיד נראו אותו דבר, התנהגו אותו דבר ועשו את אותו הדבר. אומנם, עם הזמן ביותר ויותר יצירות נוספו להם גם "ממדים אנושיים", כדי שלא יהיו בינאריים, אבל יוצרים עשו זאת לכל המפלצות הבדיוניות והלא בדיוניות, החל מדרקונים, דרך פסיכופטים היסטוריים ועד צמרת המשטר הנאצי.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, דרקולה לא היה הערפד הספרותי המובהק הראשון. אפשר אומנם למצוא ערפדים באגדות קדומות מיוון וממזרח אירופה, ואי־אלו רפרורים גם במקורות יהודיים – כלומר, תמיד היה קיים יסוד שכזה בתת־מודע הקולקטיבי של האנושות – אבל "הראשון לזהות" היה הלורד ביירון ב־1816 בפואמה "אפלה" ((Darkness. ביירון היה צלע ממשולש שכלל גם את המשורר פרסי ביש שלי ואשתו מרי שלי, שלבסוף כתבה את הרומן האייקוני "פרנקנשטיין".
אגב יהדות, לא מעטים ראו בדמותו של דרקולה מוטיבים אנטישמיים מרכזיים, שכן מציצת דם, כמטונימיה להלוואה בריבית, נתפסה בתודעה האנטישמית הקלאסית כ"יהודית". השחקן המיתולוגי בלה לוגסי, מי שגילם את דמותו לראשונה בקולנוע ב־1931, ענד בסרט תליון המחובר למגן דוד. סביר שהיה זה גימיק לא לגמרי מעמיק, סוג של שכפ"ץ מול הצלב, שכן מן המפורסמות הוא שכדי להרוג את דרקולה, ובכלל להרוג ערפדים, צריך לנעוץ פגיון חזק בליבם או להצמיד מולם צלב. יש הגורסים כי גם שרשרת ראויה של שיני שום תעזור.
אקזוטיקה נוסטלגית
תרגום עברי חדש ל"דרקולה" של הסופר הבריטי בראם סטוקר הוא הזדמנות נוספת להבהיר כי בניגוד לאי אילו אמונות רווחות, מעולם לא הילך על פני האדמה רוזן אמיתי שכזה. סטוקר קיבל את השראתו מנסיך מקומי בן המאה ה־15, ולאד צפש, שהיה שייך לשבט ה־dracul, ונהג לשפד את קורבנותיו על שיפודי ענק, אך הייתה זו אכזריות יחסית מקובלת לתקופה ולמקום, ו"ולאד המשפד" לא היה היחיד. ולאד גם לא סבל ממחלת דם נדירה (פורפירה) שמנעה ממנו לראות אור שמש וגרמה לכך שדם היה המזור היחיד לכאביו. אומנם באותה תקופה אנשים האמינו כי ישנם מתים שלא ממש מתים אלא קמים לתחייה כדי להרוג את אלו שהתנכלו להם ולהשיג צדק פואטי, אבל אין זה שונה מהותית מהאמונה הנוצרית הרווחת גם כיום (בעיקר בשכבות מסוימות בארה"ב) בדבר קיומן של רוחות רפאים.
דמותו של הנסיך ולאד ואמונות התקופה הרווחות העניקו לסטוקר השראה ביצירת הדמות של דרקולה, והוא העניק לה יכולות־על נוספות כמו טרנספורמציה לזאב, ששימשה מן הסתם השראה לתת־ז'אנר בסוגת סיפורי האימה המבוססת על אנשי זאב, ואף יכולת להשתלט עליהם ולהנהיג אותם. וכן יכולת להשתנות לעורב או לחולדה, לפי רצונו, לטפס על הקירות או להיראות צעיר יותר.
קריאה של הרומן כיום מצריכה אתחול תודעתי, קודם כול בנוגע למושג הזמן. להבין באמת תקופה היסטורית מסוימת זה לא רק להבין דינמיקות כלכליות, איך התלבשו ועל מה חלמו בלילות, אלא תחילה יש להבין את תפיסת הזמן ששררה אז, את המהירות או האיטיות שבהן נעו התקשורת הבין־אישית והתנועה הפיזית במרחב. ללא הבנה של תפיסת הזמן שמתוכה נכתב "דרקולה" במאה ה־19, אפשר במידה רבה של צדק לדבר על האיטיות המכוננת את העלילה, במיוחד נוכח שלל העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים המהירים כיאה למדיום, שנעשו לאורך השנים בהשראת היצירה.
קלאסיקות שמתורגמות שוב מעלות לרוב את שאלת הרלוונטיות שלהן, וליצירות שונות ניתנות תשובות מגוונות. במקרה הנוכחי התשובה ברורה למדי: אין רלוונטיות. הרומן, שכבודו כאחד ממכונני ז'אנר האימה במקומו מונח, הוא מעין מאובן ספרותי. אבל זו גם הסיבה לנסות בכל זאת ליהנות ממנו ולראות בו שייר אקזוטי נוסטלגי, ארכיטיפ יונגיאני של התת־מודע הקולקטיבי, אם כי בשכבתו השטחית. אם לא מאמצים עמדה כזאת, הרומן עלול להיקרא כמין קומדיה גרוטסקית סרת טעם, פרודיה שלא מודעת לכך שהיא בעצם צוחקת על עצמה.
פחד מהלא ידוע
מלבד תפיסת הזמן, גם אימה היא ישות דינמית שתלויה בהקשר היסטורי ותרבותי. בעבר היא צמחה לא מעט על רקע בורות. בממלכת אי הוודאות וחוסר המידע, כל דבר שהאדם לא ידע עליו הפיח בו אימה. כיום, במקרים רבים צומחת האימה דווקא בתרבויות מפותחות, היכן שהידע האנושי נגמר. לכן האימה מגיעה לא פעם מהחלל החיצון, מאותן טריטוריות שטרם נהירות למין האנושי. אי אז בטרנסילבניה, על פי סטוקר, כל דבר פיזי במרחב שלא היה משוים ומוכר, הפיח באנשים אימה. את חלקה הם מילאו בסיפורים ובאמונות שונות, אבל את חלקה כלל לא ידעו להסביר ופשוט סכרו את פיהם.
ג'ונתן הארקר, עורך דין בריטי שמגיע לאזור כדי לבקר את הרוזן, חווה את ההוויה הזו בעיקר באמצעות חושיו. הם שמעבירים לו מידע, מנווטים אותו או מעכבים אותו. לעיתים הוא חש כי "באוויר עומדת תחושה כבדה של רעם", או שמא "האופק רחוק עד שדברים גדולים וקטנים מתערבים זה בזה". לכל צל או ענן יש משמעות ופרשנות, שהיא קודם כול נגזרת של חושיו ורק לאחר מכן מנסה להתבסס על ידיעותיו החלקיות את העולם.
החלק הראשון ברומן, עד הרגע שבו הוא פוגש ברוזן, הוא החלק האלגנטי והמהוקצע של הספר והוא כתוב לעילא. סטוקר ידע בהחלט לייצר אווירה מתאימה בנוסח המאה ה־19, עד שכמעט אפשר לדמיין תוך כדי קריאה את הפסקול המופלא שחיבר המלחין פיליפ גלאס לעיבוד הקולנועי ב־1998.ברגע שפארקר פוגש את הרוזן דרקולה, משהו מהותי באותנטיות של האימה הולך קצת לאיבוד. הוא מנפק אמנם תיאור מפורט לעילא של הרוזן – הפה הקפוץ עם השיניים הלבנות והחדות להפליא, ששפתיו אדומות וחיוניות – אך ביותר מדי מקרים סטוקר משתמש בצמד המילים המיותר "זר ומוזר" ובכך גם מייתר חלק מתיאוריו. בשלב זה גם העלילה עצמה מתחילה להכביד. אותו משהו שהיה באוויר הטרנסילבני, ביללות החיות, כמו ציפייה לבלתי ידוע, מתאיין.
מה שיותר מכוער
האימה בספר אינה מבוססת על תחושות, תפאורה אפלה ומראה מבעית בלבד. דרקולה מתכנן להשתלט על העולם. הוא מסתנן ללונדון כדי לבסס משם את האימפריה הערפדית שלו, אך תוכניתו הזדונית מסוכלת והוא נאלץ לברוח בחזרה לטרנסילבניה. החלק האחרון של הספר, שהוא המייגע ביותר, מפרט את המרדף אחריו.
תוכניתו האימפריאלית של דרקולה היא עוד דוגמה לאימה נוסח המאה ה־19 – החשש שיצורים מפלצתיים ישתלטו על המין האנושי. הדבר ניכר גם בספרים אחרים מאותה תקופה, שבדיעבד הוכתרו כמכונני ספרות האימה והמדע הבדיוני בכלל. דוגמה בולטת היא "Vril" של אדוארד בולוור־ליטון, שתיאר זן של אנשים החיים מתחת לפני הקרקע, בעלי יכולות ייחודיות, שמתכננים להשתלט על בריטניה. וכמובן "מלחמת העולמות" של ה"ג וולס, שם מדובר בחרקים ענקיים ממאדים. כידוע, ככל שזה יותר מכוער כך זה יותר מפחיד.
במאה העשרים האימה הפכה לריאליסטית יותר, וכבר לא הייתה צריכה להיות מדומיינת. חלק ניכר מהמפלצות הפכו לבני אדם שהם בעצם מפלצות. במאה הקודמת לא היה צריך להתאמץ כדי לתאר עולם הנשלט בידי קומוניזם או נאציזם. אם כי הריאליה הזאת לא סתרה את המשך קיומו של ז'אנר האימה בספרות.
ככל הנראה מדובר בצורך אנושי – לפחד באופן בידורי. הבידור אמור לסייע להתמודדות עם הפחד. כל דור מבטא את האימות והפחדים שלו, ואלה מתחלפים ומשתנים. כך סביר להניח כי ז'אנר המגפה שתשמיד את העולם כבר פחות רלוונטי אחרי הקורונה. אבל בהחלט אפשר לראות את האימה ממשיכה ומתגלמת בתרחישי אסונות טבע גדולים כצונאמי, מטאוריטים, רעידות אדמה וכדומה, או בהשלכות של ההתחממות הגלובלית. מערפדים כיום, אכן קצת קשה לרובנו לפחד.
