נקרא הפעם קטע מדבריו של עוד אחד מגדולי החסידות, ר' צדוק הכהן מלובלין. ננסה להבין את דבריו ולראות כיצד הם מתקשרים לאחד מהעקרונות החשובים שבחסידות:
"ונוגה לו סביב". ידוע דקליפת נוגה הוא נגד דברים המותרים ודברי רשות. וזהו נשמה לנשמה ושורש הנעלם וכתר דרע שנגדו אדום, כנודע ש"ראשית גוים עמלק". שההתחלה הוא על ידי דבר הרשות, להיות נמשך בתאוות הרשות ותענוגים המותרים, רק בלא שום סרך מצוה, זהו שורש דיצר הרע המסית. ומן ההיתר בא לאיסור, כמו שכתב הרמב"ן ריש פרשת קדושים.
וזו נכללת פעמים בטוב, ופעם בג' קליפות האסורות. כי התלמיד חכם, שכל נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלו בקדושה, הרי גם דברי רשות שלו: שולחן דומה למזבח. ולהיפך, במי שנר"נ שלו לרע ירוצו, כך כל דברי הרשות, האכילה, נותן כח לעשות רע, הרי נכלל ברע, וכן הכל. וכן הוא עשו, שנקרא ישראל מומר. ועל דרך הפשט "נוגה", משמע דמזהיר קצת (צדקת הצדיק, רכח).
למה מתייחסים דברים אלו? ר' צדוק מדבר על הסכנה הטמונה ב"דבר הרשות". זהו תחום הרשות, תחום הביניים שבין מצוות לעבירות. אין חובה לעשותו, אך גם לא איסור. אנשים רבים אינם יכולים לחיות בקדושה בלבד, והם רוצים שיהיה להם חלק גם בהנאות העולם. אבל כאן ישנה האזהרה, שזו יכולה להיות ההתחלה של הרע. ר' צדוק מזכיר את דברי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים, שמסביר את הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", "שנהיה פרושים מן המותרות". הרמב"ן לומד שכבר התורה מצווה את האדם להמעיט במותרות ובהנאות העולם. כלומר, הוא מרחיב את גבול האסור לתוך התחום הניטרלי, כך שהתחום הניטרלי חדל מלהיות ניטרלי.
מנגע לענג
אבל ר' צדוק לא נותן את הפרשנות של הרמב"ן. ר' צדוק חושב שהתחום הזה יכול לפעמים לשרת את הטוב, את הקדושה, ולפעמים הוא יכול לשרת את הרע. זהו העיקרון של "שולחן הדומה למזבח", הדימוי הידוע ממסכת אבות. אצל הצדיקים האכילה משרתת את הטוב, ואצל הרשעים – את הרע. ייתכן שבתחום ביניים זה, שאיננו מצווה ואיננו עבירה, לא נוכל להבדיל בהתנהגות בין הצדיק והרשע. מבחינה חיצונית שניהם אוכלים לכאורה את אותו הדבר. אולם בתוך הנפש יש הבדל גדול.
ר' צדוק רואה בעשו־אדום את הייצוג לתחום אפור זה של החושניות. הוא מצטט את הגמרא בקידושין המכנה את עשיו "ישראל מומר". בניגוד לישמעאל, עשו ויעקב שניהם בניהם של רבקה ויצחק. ישמעאל נדחה לחלוטין, אולם אדום לא. אדום מייצג כאן את הסכנה של "ראשית גויים עמלק". התחום האפור הזה יכול להיות ההתחלה של ההידרדרות לעמלק, שהיה הנכד של עשיו ומייצג את הרע. עם זאת, אין כאן שלילה מוחלטת של החושניות. אנו צריכים להפוך אותה לקדושה וטהורה יותר, אך לא להגיע לקצה של הפרישות.
החושניות מקורה ב"קליפת נגה". ישנן שלוש קליפות המייצגות את הרע. נגה היא קליפה בפני עצמה. יש בה סכנות, אך יש בה גם קצת זוהר. המשמעות היא שלא צריך לדחות זאת לגמרי. האדם לא צריך לבטל את החושניות שלו. ר' צדוק מוסיף:
כי באמת החטאים כשנים סדורות ובאות מששת ימי בראשית, כמ"ש בשבת וכשלג ילבינו. ובאמת סביב מצד האור מקיף יש לו נוגה ואין לדחייא, רק לראות לאתהפכא מנגע לענג.
הגמרא במסכת שבת (פט, ב) דורשת את הפסוק מישעיהו, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". הפשט הוא שצבע תולעת השני, האדום, המסמל את החטא, ילבין. כלומר החטאים יתכפרו. אך התלמוד דורש את המילה "שנים" מלשון שנה: "אמר להם הקב"ה לישראל, אם יהיו חטאיכם כשנים הללו, שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו – כשלג ילבינו".
ר' צדוק מבין שכאן מדובר על מקור החטא, שהוא ההליכה אחר החושניות. אולם המשך הפסוק הוא "כשלג ילבינו", ור' צדוק מפרש שהשלג נותן לנו את הנוגה, השלג כאילו מחזיר את האור. אנחנו לא צריכים לדחות את הנוגה, את החושניות, אלא להפוך אותו למשהו טוב: "לאתהפכה מנגע לענג". יש כאן משחק מילים בין שתי המילים "נגע" ו"ענג", המורכבות מאותן אותיות. ההבדל בין המילים איננו במרכיבים שלהם, אלא רק בסדר. אנו לא צריכים להרוס את כוחותינו הפנימיים, אלא לסדר אותם נכון. לא לדחות את החושניות, אלא להפוך את הנגע לענג. הנצרות, המיוצגת על ידי אדום, ניסתה להרוס לחלוטין את קליפת הנגה. הם קידשו את רעיון הנזירות. האם השיגו זאת? לדעתי הם השיגו את ההפך.
עבודת ה' בבית המרחץ
ברשותכם, אביא לכם דוגמה מהי קליפת נגה. נניח מבקר מסעדות, שכל עיסוקו הוא לדווח איפה היה האוכל טעים, מושך את העין וכדומה. זוהי פעילות שכולה בקליפת נגה. אך יש גם מבקר מסעדות מסוג אחר: הוא בודק שהאוכל איננו מסוכן, איננו מזיק, שאין שם חיידקים. הציעו לו פעם שוחד והוא לא קיבל, וכמעט איבד בשל כך את משרתו. המבקר הזה פועל לפי העקרונות האידיאליסטיים של הספירות. זו מדרגה גבוהה יותר מקליפת נגה. אך האם יש משהו חיובי גם במבקר המסעדות של קליפת נגה? ר' צדוק טוען שכן. זהו חלק מהמהפכה החסידית בהתייחסות לעולם החולין, שגם בו יש קדושה.
ישנה מחלוקת ידועה בין הלל לשמאי:
אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה – אומר "זו לשבת"; מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים (ביצה טז).
איך שמאי הופך משהו לקדוש? הוא מעביר אותו לשבת. אבל החסידות היא היורשת של הלל. היא ניסתה למצוא משהו של קדושה גם ביום חול. זו דרכו של הלל. מסופר על הלל שכשהיה הולך לבית המרחץ, שבתקופה הרומית היה אחד הביטויים החשובים של ההדוניזם, היה אומר שזו ממש עבודת ה'. לא רק כדי לגמול חסד עם גופו, אלא מכיוון שהאדם הוא בצלם א־לוהים ולכן עליו לדאוג לגופו. את העיקרון של הלל אימצה החסידות.
