כל שנה, בערך בתקופה הזו, מתעוררת לחיים קבוצת השכנות שלי מהיישוב. מישהי נכנסת פתאום לאיזה דכדוך חורפי ומחליטה להחיות את האווירה בהצעה חדשה לסופשבוע ספונטני בתל־אביב. זאת קבוצת החזרה לחיים שלי. חבורת ה"בואו נשכח לרגע מהדאגות". אם יש משהו טוב שיצא לי מהמגפה, אלו השכנות־אחיות האלה שהתגבשו להן פתאום, ורושמות יציבות מופלאה כבר שנתיים וחצי.
אבל הפעם קרה דבר מוזר. רגע אחרי שקבוצת השכנות התעוררה לחיים, בקבוצת וואטסאפ אחרת, של החברות מהילדות התנוססה מודעת אבל בגוון שנהב. אבא של נעמי נפטר. מעל מודעת האבל עוד נותרו שאריות מהתכתבות קודמת, ניסיון אחד מני אלף שלנו לקבוע מפגש שלא צלח.
רק עשר בנות בעולם הזה מכירות אותי יותר משאני מכירה את עצמי. עשר בנות ביקום שיודעות מי אני באמת. עוד לפני שהייתי רעיה. עוד לפני שהייתי אמא. עוד לפני שהייתי עיתונאית. עוד לפני שהייתי אני
קראו לו אברהם, כמו לאבא שלי. והכרתי אותו. זכרתי את החיוך שלו. זכרתי את המפגשים איתו במטבח עם הקפה של הבוקר, כשנעמי ואני היינו מתעוררות מאוחר אחרי לילה לבן של פטפוטי בנות.
נעמי היא הבת האחרונה משמונה ילדים, בפער גדול מהאחים שלה, ולכן רוב הזמן הבית שלה היה ריק. באותה תקופה של שלהי שנות התשעים, זה היה מקום המפלט שלנו. מי שהחיים סגרו עליה הייתה צועדת את דרכה לבית משפחת אקשטיין ברחוב הרצל ומוצאת נחמה. שם, בחדר הקטן, נעמי הייתה פורטת על הגיטרה שלה ומרגיעה את נפשנו המיוסרת עם ניגוני התקופה. היה לה כוח ממגנט עם אנשים. היא ידעה להקשיב. היא הייתה מבוגר אחראי כבר בגיל 14, עם הקולר השחור על הצוואר והפס השחור מתחת לעיניים. בכלל, היה לה פֶטיש נוראי לשחור.
ערב אחד מצאנו את עצמנו, כל החברות מהילדות, מפלסות דרך בין המנחמים בבית הוריה החדש, שכמו כל הבני־ברקים המיואשים נדדו לפתח־תקווה. לפני שנכנסתי לשם עוד שאלתי את עצמי איך נתגבר על השתיקות המביכות. איזו שאלה מיותרת. בתוך שנייה חזרנו להיות שם, חבורת "חקק מבשלת בשבילך", שנקראה כך על שם בחורה חמודה בשם רחל חקק שעבדה במטבח של המחנה שלנו, בדיוק בתקופה שנעמי נתפסה על השיר "שוב לא שקט" של אריק איינשטיין. לכל מי שהתלוננה על תנאי המחנה היינו שרות "צאי מזה, מה איתך, חקק מבשלת בשבילך". מצחיק איך שבדיחות פנימיות נוצרות, ואחר כך הופכות לשמות של קבוצות בוואטסאפ.
נעמי הייתה לבושה כהרגלה בשחור. הפעם היה לו גם צידוק. מתחת לעין שלה עדיין בצבץ הפס הקבוע, כאילו לא הורידה אותו 20 שנה. זה היה ערב קסום וקצת חורפי, שבו כל זיכרון נדד לעבר זיכרון מתוק אחר. 20 שנות חברות. כמה עברנו מאז. וכשהבנות התחילו לדבר על חנוכה וילדים בגיל ההתבגרות, נזכרתי במסע־חנוכה שלנו להרי אילת. נעמי הכירה שם את יקי, שלימים הפך לבעלה. הוא נקלע לשם עם כמה חברים שלו, והם שכבו על הרצפה של האוטובוס, ממש חסמו את המעבר, וכל הדרך שרו שירים של העם עם הגולן. איזו תקופה. ואשכרה רמת הגולן הייתה בסכנת פינוי.
לפעמים אני מעלעלת בתמונות הספורות שנותרו מהטיול הזה. חמש, אולי שש, השאר כנראה נשרפו. לא כמו היום, שכל רגע בטיול מתועד במאה תמונות סלפי ו־500 רילס. אני עם גופייה ומעליה חולצה משובצת פתוחה, נעמי עם מטפחת קשורה על הראש, ויקי והחברים שלו נדחפים לנו לתוך הפריים.
20 שנה עברו מאז. כל אחת מאיתנו תפסה כיוון אחר. נעמי ויקי עברו לשומרון, שיחיה ואני עברנו לבנימין, שאר החבורה התפזרה ברחבי פתח־תקווה, ובני־ברק נותרה שוממה. שנים שאנחנו לא יחד. אפילו לבריתות כבר הפסקנו להזמין. אבל שם, במרפסת של משפחת אקשטיין, זה הכה בי פתאום – רק עשר בנות בעולם הזה מכירות אותי יותר משאני מכירה את עצמי. רק עשר בנות ביקום הזה יודעות מי אני באמת. עוד לפני שהייתי רעיה. עוד לפני שהייתי אמא. עוד לפני שהייתי עיתונאית. עוד לפני שהייתי אני. ואם מישהו היה אומר לי אז שהחברות שהלכו איתי כל הילדות לא יתבגרו איתי יחד, כנראה שלא הייתי מאמינה.
"אז מה?" אמרתי להן בדרך החוצה, "זה הולך להיות הקטע עכשיו, ניפגש רק בשבעות?"
"חס וחלילה", הן ענו, "אין תחליף לחברות ילדות!", ומיד התחילו לתאם זמנים לשבת חברות לכבוד שנת ה־40 שלנו. ההיא לא יכולה בדצמבר, ההיא לא יכולה בימי שישי, ההיא נוסעת לשבועיים, בקיצור, נדבר כבר.
"אין, אנחנו חייבות להיפגש", אמרה נעמי וליוותה אותי לדלת.
נפרדנו בחיבוק חזק. בוואטסאפ קפצה לי פתאום הודעה מהקבוצה היישובית: "סגרנו, יאללה תל־אביב!"
rachelm@makorrishon.co.il
