תשמעו סיפור יפה, לפני שבוע בדיוק, השתתפתי במסיבת יום הולדת של אחד הילדים בגן של חיה, וחשוב לי להדגיש שהשתתפתי במסיבה! תכף אני אסביר למה, חחחחח, יש בגן של חיה מין מנהג חמוד כזה, שכל ילד שחוגג יום הולדת, מזמין את כל הילדים והילדות בגן למין חגיגה נחמדת שכזו, באחת הגינות בתל־אביב, והמבנה של המסיבות האלה הוא די קבוע, בדרך כלל יש איש נחמד כזה, שמפעיל את הילדים, הוא עושה קצת קסמים, וקצת משחקים, והילדים משתפים איתו פעולה, כי הם ילדים, וילדים הם בני אדם טובים, וההורים במסיבות האלה בדרך כלל יושבים בצד, ומדברים בשקט בלי להפריע. ובסוף הפעילות כל הילדים מקבלים פיצה ועוגה, וחשוב שהעוגה תהיה סגורה וממקום כשר, כי אנחנו בגן מעורב של דתיים וחילונים. ואחרי שכולם אוכלים עוגה, המסיבה נגמרת, המפעיל הולך לדרכו, וכל ההורים והילדים חוזרים לחיים שלהם. זה הרקע לסיפור שלי.
ולפני שבוע ביום שישי, הצטרפתי למסיבת יום הולדת בגינה ברחוב משה דיין. חיה התיישבה על המחצלת שעליה ישבו כל הילדים, ואני התיישבתי על ספסל כזה, ביחד עם כל המבוגרים, ודיברתי עם חבר שלי שקוראים לו אבישי, על מזימה מטורפת שנחשפת עכשיו בטוויטר. כן חברים אני עד כדי כך מבוגר! והמפעיל שניהל את האירוע, בחור מקריח עם עיניים טובות, נראה די שבור. מצד אחד, זאת הייתה חלטורה קטנה בשבילו, ומצד שני הוא היה צריך לתת את כל כולו כדי להחזיק את תשומת הלב של הילדים, ואני הסתכלתי עליו, נלחם על תשומת הלב שלהם, והחלטתי לשתף פעולה עם הפעילות שלו. כשהוא ביקש מהילדים למחוא כפיים כדי שהוא יצליח לעשות ג'אגלינג יותר גבוה, מחאתי כפיים בהתלהבות, וכשביקש מהילדים לצעוק, צעקתי איתם, וכשהוא ביקש מהילדים לרקוד, הצטרפתי לריקודים, וכשהוא ביקש מההורים להצטרף לריקודים – הצטרפתי גם אני בכיף! רקדנו ביחד את המקרנה חחחחחח, אני עד כדי כך מבוגר!
וחשוב לי להדגיש, שלא התנהגתי באופן מיוחד, בכלל בכלל, פשוט ניסיתי להיות קצת נדיב לאיש המתוק הזה, לחייך אליו, ולמחוא לו כפיים, ולעזור לו לצלוח את השעה הזאת, מול הילדים הרועשים. זה הכול! אבל מתברר שזה לא מעט, כי בסוף האירוע, כשהפעילות נגמרה, וכל הילדים הסתובבו עם עוגה ושקית הפתעות, המפעיל פתאום ניגש אליי, ואני חייכתי אליו כשראיתי אותו מתקרב, והושטתי את היד שלי, אבל הבחור לא רצה להושיט לי יד, הוא רצה לחבק אותי! הוא התקרב אליי ואמר לי, אין עליך! אין עליך! תודה נשמה! ככה הוא אמר, ואני חייכתי, והמפעיל פרש את הידיים שלו, כדי להביא לי חיבוק, ואני בחיים בחיים לא מסרב לחיבוקים, בחיים לא! אז חיבקתי אותו בחזרה, חיבוק אוהב וחם, אני לא יודע לחבק אחרת חחחח, וחיה שבדיוק הייתה לידי, הסתכלה עלינו מתחבקים, נראה לי שהיא קצת התבלבלה, חחחחח, אבל גם אני קצת התבלבלתי. ובכל מקרה, זה היה חיבוק מרגש מאוד.
אייי איייי איייי, וכשנסענו הביתה ניסיתי לחשוב למה לבחור הנחמד הזה היה חשוב לתת לי חיבוק! והתשובה שלי היא שהחיבוק הזה הגיע לי, בגלל שראיתי אותו, ובגלל שנתתי לו את ההרגשה שאני רואה אותו. יש הבדל בין לראות מישהו, לבין לתת למישהו את ההרגשה שרואים אותו. ואם הבנתי נכון, מה שקרה שם, זה שהמפעיל של יום ההולדת היה במין רגע "שקוף" כזה, כמו נהג אוטובוס או שומר בקניון, כלומר, הוא היה "המפעיל" של הילדים, ואנחנו היינו "ההורים שלא מקשיבים". והרגע הדקיק בו השתתפתי, ומחאתי כפיים, ורקדתי, והסתכלתי לו בעיניים, היה רגע שהצליח לשבור את השקיפות הזאת. הוא הרגיש שמישהו רואה אותו. מישהו בעולם רואה אותו! וזאת הסיבה שהוא ניגש אלי כדי להתחבק איתי. נראה לי. שכוייח זה הסיפור!
אתם מבינים, כל האנשים רוצים שיראו אותם. כולם צריכים שמישהו יראה אותם לרגע באמת. עבור ילדים זה צורך קיומי. אנחנו מגדלים אותם, ומעצימים אותם, ומחבקים אותם, ומרימים להם כל היום, וואו איזה ציור יפה! אבל אז השנים חולפות, הילדים הופכים למבוגרים, וכולם נעשים שקופים יותר, ועיוורים יותר, אייייי, קשה לנו לראות אנשים, וקשה לנו שמישהו יראה אותנו. אייי אייי איייי, כל כך הרבה אנשים צריכים שמישהו יראה אותם עכשיו. יש אנשים שמרגישים שקופים בזוגיות שלהם. יש אנשים שמרגישים שקופים בעבודה שלהם. יש אנשים שמרגישים שקופים במסיבת טכנו במועדון. יש אנשים שמרגישים שקופים כשהם מצביעים בקלפי. יש אנשים שמרגישים שקופים כשהם כותבים את עצמם בפייסבוק. ויש אנשים שמרגישים שקופים כשהם מביטים בעצמם במראה. אייי אפילו הם לא רואים את עצמם. ואולי כל האנשים ככה, עיוורים לעצמם, שקופים לעצמם, מנותקים מעצמם. אין לי מושג.
ובכל מקרה, הסיפור הקטן הזה שקרה לי, עם החיבוק הקטן הזה שקיבלתי, הזכיר לי איזו אמת פשוטה על החיים האלה, שבהם אנחנו מתהלכים. יש בעולם הזה אנשים, נהגי אוטובוס, מפעילי יום הולדת, הורים, אחים, ילדים, בני זוג, יש בעולם הזה אנשים! והאנשים האלה רוצים שמישהו יראה אותם. זה כל מה שהם רוצים! והמצווה שלנו, המצווה האחת שלנו, כבני אדם בעולם, היא לראות את האנשים האלה, לראות אותם, ולו לרגע אחד. שכוייח.
