השבוע, הרציתי בזום לרבניות בקהילות אירופה. הייתי בברלין, בווינה, בלטביה, במינכן, בברצלונה, בפראג, במדריד, בבלרוס, בספרד, בברלין, בסטוקהולם, בדורטמונד ובקייב. והרבנית מקייב הצליחה לשבור לי את הלב. איזה מין חנוכה תחגוג קייב השנה? הכול קר וחשוך, אין כמעט התכנסויות חגיגיות, כאילו שכח מהם כל העולם כולו, כאילו מכרנו אחים "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
לכל הטורים של הרבנית ימימה מזרחי
אמרתי לה שבחושך הגדול הזה, בקור הנורא של קייב, דווקא השנה תהיה משמעות שלא הייתה כמוה לחג החנוכה. כששלהבות של אור וחום מופנות לרחוב החשוך, זהו פך שמן שנותר בתוך מלחמה איומה, הריטואל הדתי גואל ומחזיר פתאום הכול למקום, ולו לזמן קצר. על זה בדיוק נאמר: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול".
ורק אז הבנתי, שיש לי טעות אופטית. לא סתם מברכים "המבדיל בין אור ובין חושך", איזה כישרון מיוחד נדרש כדי להבדיל בין חושך לבין אור?! האם זה לא הדבר הכי ברור בעולם? מתברר שלא. הבעיה האמיתית היא באירופה "השׂבעה". הרבניות מברלין, ברצלונה ולונדון שאלו אותי את השאלה הקשה באמת: איזו משמעות יש לחג החנוכה שלנו כשבחוץ הכול מלא ברחובות מקושטים ויפהפיים, באורות בוהקים של הכריסמס? וואו. חז"ל היו מנסחים את השאלה הזו במילים: "שרגא בטיהרא, מה מהני?" איזו משמעות יש לנר שדולק בתוך כל כך הרבה אור.
נדמה לי שזו השאלה האקוטית שרובנו צריכים להתמודד איתה. איך מבדילים בין אור שהוא אור, לבין אור שהוא חושך. האם האור שמרצד במסך לא מעניין פי כמה וכמה מאור נרות החנוכה? מאי חנוכה בזמנים מפונקים, מלאי שפע? במה אנחנו, שומרי המצוות, שמחים יותר ממי שאינם? ואולי בגלל השאלות הלא פשוטות האלה, התפילה הגדולה של החסידות היא: "באורך נראה אור". איך רואים את האור כשהכול מואר ומושך כל כך? לפעמים נדמה, כמו שכותב המשורר הלאומי, ש"כולם סחף האור" ורק אנחנו נשארנו עם דף הגמרא הזה, מדברים במלעיל.
הבן שלי תמיד צוחק כשהוא מתאר שבשנות לימודיו ברובע היהודי, כשאורות החג "ההוא" דלקו בכל מקום, היה הרב שלהם אומר להם בטון לחוץ: "אתם חושבים שהם עושים חיים? אנחנו עושים חיים". הרב, מודע היטב למצב הלא פשוט של הדתיוּת היום, הרגיש ככל הנראה צורך לומר לתלמידיו משפט של הבדלה בין אור לבין חושך, ועם כל הכוונות הטובות הוא לא נשמע להם ממש משכנע.
אז איך משכנעים? לא משכנעים, בשום פנים. אור לא מוכרים, זה מגחיך ומחשיך אותו. רק שימי נר על החלון, אמרתי לרבניות ההן, ונרקוד לאט את מחול הנשמות. נר הוא נשמה, יש לו כוח עצמי לחשוף חדרים נעולים בבטן, אל תפריעו לו במלל מיותר, תנו לשלהבת לעלות מאליה, היא יודעת את העבודה.
צריך להודות, לא כל המצוות הן אטרקטיביות אבל הנר, מאיזושהי סיבה נסתרת, אופנתי במיוחד. בניו־יורק טיימס פורסם בשבוע שעבר טור שכותרתו: "יותר ויותר סטודנטים יהודים נאספים לקבלת שבת המונית". בטיימס ראו את התופעה הזו כתגובה לאנטישמיות הגואה, אני חושבת שזו השלהבת העתיקה של נרות השבת והיא מספרת את הסיפור של כולנו טוב יותר מכל סטורי. נרותיי הזעירים, מה רבו הסיפורים.
הרב משה שפירא זצ"ל כותב שאת החנוכייה מדליקים בפתח, המקום שמחבר את מה שבאנו ממנו, אל מה שאנחנו הולכים אליו. אנחנו דור של פתחים, דור לא מוכרע, בין הכא להתם, מבקשים זהות. דווקא העמידה הזו בפתח, שלא מסתירה את אורות החוץ היפהפיים, מייצרת בנו שאיפה למצוא את האור שלנו, המיוחד.
מעניין שההלכה מייחסת להדלקה הזו כוחות של הצלה, לא פחות: "ויש אנשים שקבלה להם, שאם נפלו בסכנה, ידרו נדר שלא לעשות מלאכה יום אחד בזמן שדולקים הנרות, ויינצלו" (כף החיים, סימן תר"ע). זו לא סגולה מיסטית, היא מעשית מאוד. חצי שעה ללא סלולרי, ללא אורות אחרים, בלי להיבהל ממה שמעלה לנו החיפוש בגוגל. אז מביטים בכל הסיפור שלנו באור אחר.
לא הכול "מכתוב", יספר הנר הזה, יש ניסים שלא ניתנו להיכתב, יש פתח לתקווה שעוד לא גיליתם, יש בכם אור גנוז שילך אתכם בחושך הכי סמיך, אבל הרבה יותר מזה: יש אור שילך רק איתכם כשהכול מואר מאוד. אור שמספר את סיפור הנשמה שלכם באור אחר.
אל תדברו בכלל על האורות האחרים, ביקשתי מרבניות אירופה המוארת. תנו לעיניים להבדיל בין אור לבין אור, השלהבות יודעות למצוא את הפתח אל הנשמה.
