אחרי כשלושה שבועות במונדיאל בקטאר חזרתי ארצה, וקצת התקשיתי להאמין. בכל מקום שהלכתי אליו מצאתי אנשים שהצביעו למפלגות ב"גוש השינוי", ונתונים עכשיו במרה שחורה. בהתחלה חשבתי שזה מקרי, שיחות קיטורים אופייניות אחרי הפסד בבחירות. בדיוק כמו אותו אוהד של הפועל ירושלים שנשבע שלא יגיע לשום משחק אחרי איזה הפסד מעצבן, אבל בסוף הוא מתייצב למשחק הבא לפני כולם.
- "לא יטיפו לי מוסר, נבחרנו כדי להוביל מדיניות": בן גביר עורר סערה בדיון בחוק סמכויות המשטרה
- פתאום כשבמשרד החינוך יושב מישהו שלא חושב כמוהם, התל-אביבים נזעקים
- למדינת ישראל דרושים פחות שרים בממשלה ויותר חברים בכנסת
אבל לא, זה משהו אחר. הדיבורים על נטישת המדינה כבר אינם מצחיקים. אתה שומע על מפיק שמכין לו ולבני משפחתו מסמכי הגירה, על אנשים שמזרזים את הנפקת הדרכון הזר, על בנים של חברים שמחפשים מקומות לימודים מעבר לים. השבוע, במהלך בדיקה שגרתית, סיפר לי הרופא החביב שלי שהוא דוחף את בניו ונכדיו למצוא להם מקומות עבודה הרחק מכאן. "בעוד עשר שנים ישראל תהיה מדינת הלכה ולמדינה כזו אין שום סיכוי לשרוד", טען. "אסור להם להישאר כאן".
מתברר שלא מדובר רק בתוצאות הבחירות. היו כאן מהפכים פוליטיים דרמטיים שהכאיבו עד מאוד לצד השני. יצחק בן־אהרן, מי שהיה מזכ"ל ההסתדרות, אמר כבר אחרי המהפך של 1977 וניצחון הליכוד ש"צריך להחליף את העם". היו גם מהפך אחד או שניים בכיוון ההפוך. בכל המקרים הללו איש לא דיבר על נטישת המדינה, ומי שהתבטא כך, כמו לאה רבין בזמנו ("בא לי לקחת את הדברים ולהתעופף מפה"), ספג ביקורת קשה מקיר אל קיר.
בן־גביר צודק בהיבט אחד: ייתכן שאם שר אחר היה מבקש סמכויות מול המשטרה התגובה הייתה אחרת. אבל הוא הביא על עצמו את החשש הגדול מפניו
הפעם זה שונה. הריאקציה היא אחרת. תוצאות הבחירות הכניסו אנשים רבים להלם, אבל קרה עוד משהו. הצונאמי שבא בעקבות ניצחון הימין מטלטל כאן את האנשים מהגוש השני והם כבר לא מוצאים קרקע יציבה, ולכן חושבים להימלט למקום אחר. המכות ניחתות על כל מה שחשוב להם: ממערכות החוק והמשפט, דרך החיים הליברלית, המבנה הדמוקרטי והאזרחי שעליו מושתתת המדינה, ההדגשים בחינוך, ועד האופציה להסדר מדיני בשטחים, אם היא בכלל קיימת עדיין.
מעולם לא שמעתי אנשים אומרים ברצינות "אני לא אשלח את הילד שלי לצבא בשביל לשרת את אלה שלא עובדים, לא הולכים לצבא ולא משלמים מיסים". היום אתה שומע את המשפטים האלה שוב ושוב, וזה לא נרגע. כל יום שבו מתפרסמים סעיפים נוספים מההסכמים הקואליציוניים עם המפלגות הדתיות והחרדיות, מכניס עוד ועוד אנשים לכעס וחרדה.
ביום שני בערב חשף עמית סגל בערוץ 12 דרישות חרדיות במהלך המו"מ. חשמל כשר בשבת, חופים נפרדים, וחובת לימוד תלמוד בבתי ספר הן אולי דרישות דתיות לגיטימיות, אבל כאשר הן מצטרפות לחוק הגיוס ולחוק הגיור ולביטול סעיף הנכד ולתוספות של מיליארדים לתקציבי הישיבות – התוצאה המצטברת מרתיעה ומאיימת. זה נראה כמו שיטפון שאין מי שיעמוד בפניו.
כל ריאיון עם בצלאל סמוטריץ' מפיל עוד ועוד חללים במחנה השני. הוא עומד להיות האיש החזק במדינה, שר האוצר ושר מטעמו במשרד הביטחון, עם השפעה דרמטית על כל משרד אחר. בריאיון לעיתון החרדי "משפחה" הצהיר סמוטריץ' שהוא אברך לכל דבר ועניין, וכך גם יתייחס לתקציבים שיעביר ללומדי התורה כמוהו. את החלטותיו, סיפר סמוטריץ', הוא מקבל בתיאום עם צוות תלמידי חכמים שמייעצים לו. מה צריך לחשוב על כך האיש החילוני מרעננה או מהרצליה?
תוכניות סמוטריץ' במשרד הביטחון, עלולות לעורר מלחמה עם הפלסטינים כדי לגרום להם להגר מכאן. צריך רק להתעמק קצת בתוכנית המדינית־ביטחונית שלו, במשנה הסדורה על העליונות היהודית, בעתיד שהוא רואה כאן לשני העמים. בכירים במערכת הביטחון חוששים שאם אכן נתחיל בתהליכי סיפוח והחלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, בהתאם לחזונו של סמוטריץ', תפרוץ כאן אינתיפאדה המונית.
במצב הנוכחי עוד אפשר, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, לבודד בין האוכלוסייה הכללית, שמנהלת חיים אזרחיים וכלכליים סבירים יחסית, ובין גורמי הטרור. זה נעשה בדרך מורכבת ובעייתית, אבל נעשה. זעזוע במערכות היחסים בין הצדדים ופגיעה במפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים עלולים להעמיד שלושה מיליון פלסטינים במצב שונה, מסוכן פי כמה לכולם.
ישראל בעקבות ירושלים
אנחנו סוגרים שבוע עם בליץ של חוקים בעייתיים, שמצטרפים לצונאמי הכללי. אלה לא חוקים שבאים להיטיב עם האזרח, אלא בעיקר עם השרים החדשים. כזה הוא חוק דרעי, שרוצה להיות שר כפול במשרד הפנים ובמשרד הבריאות לפני שיקבל את האוצר בעוד שנתיים; כזה הוא חוק בן־גביר והסמכויות מול מפכ"ל המשטרה, שמעורר כל כך הרבה אמוציות. בן־גביר צודק בהיבט אחד: יכול להיות שאם שר אחר היה מבקש סמכויות מול המשטרה התגובה הייתה שונה, ידידותית יותר. אבל בן־גביר הביא על עצמו את החשש הגדול מפניו, אחרי שנים של פרובוקציות בנקודות חיכוך וניסיונות להצית אש בכל פינה. וברקע ישנו גם אבי מעוז ותוכניותיו במשרד החינוך, שצריכות להחריד גם את מצביעי הליכוד המתונים, ויש כאלה.
אז תמיד אפשר לקרוא לאנשי גוש השינוי להצטרף לממשלה הזו, לאזן אותה, וכך להציל את המדינה שהם כל כך חוששים לגורלה. אבל זה לא יקרה, כי נתניהו לא רוצה. הוא צריך את הציונות הדתית כאן ועכשיו כדי להעביר את החוקים המשפטיים הנוחים לו. אולי אחרי שייפטר מהמשפט שלו, יפטר נתניהו את בן־גביר וסמוטריץ' בטענה שהם קיצוניים מדי ויקרא לבני גנץ וחבריו, או שילך לבחירות חדשות.
אבל לפי שעה זה המצב, ואני מציע לקחת ברצינות את התגובה הקשה בשמאל. אני נזכר בחברים הטובים שלנו, ובאנשים אחרים שאיימו לאורך השנים ש"אנחנו עומדים לעזוב את ירושלים. אי אפשר לחיות כאן יותר". בדרך כלל לא התייחסנו אליהם, חשבנו שהכול דיבורים, ובינתיים ירושלים התרוקנה מהציבור החילוני והיצרני ואפילו המסורתי שלה, ובקרוב עיר הבירה של ישראל לא תהיה ציונית. האם גם המדינה הולכת בדרך הזו? אולי לא כל כך מהר, אבל קורה כאן משהו משמעותי ומעורר דאגה.
