פרסום רשימת הדרישות בהסכם הקואליציוני המפורט והרעבתן עם יהדות התורה עשוי להפוך לרגע מכונן, לא במובן החיובי, ביחסי חרדים וחילונים, אבל שורשיו נעוצים במשבר פנים־חרדי: יהדות התורה מורכבת משתי מפלגות, אבל מתנהלת כשבע סיעות יחיד. זו קונפדרציה של קהילות ואינטרסים, אדמו"רים ורבנים, עם היררכיה מתרופפת. כדי להשביע את רצון כולם, עם פתיחת המשא ומתן הקואליציוני הוזמן כל אחד מהיועצים הפרלמנטריים לשגר רשימת דרישות. היו שם תביעות גדולות וכלל־חרדיות כמו תקציבי מיליארדים לחינוך, דרישות פעוטות כמו מיליונים למימון הגניזה או מכוני ההלכה, ודרישות מהותיות כמו חוק הגיוס.
כל מחשבה ביזארית הועלתה על הכתב. כך עלתה במשא ומתן, למשל, הדרישה לסלול כביש גישה בין כביש 4 לבית החולים מעייני הישועה. יריב לוין ההמום ניסה להבין מסגן שר התחבורה המיועד אורי מקלב כיצד פעולה בסיסית שהוא יוכל לקדם בנינוחות מהמשרד שלשכתו תמוקם בו, מוצאת את דרכה למסמך ההבנות המפותל בין המפלגות. מקלב הנכלם הסכים להסיר, אבל המסר נשאר: מעבר לחוסר האמון המופגן בנתניהו, יהדות התורה איבדה את היכולת להבחין בין עיקר לטפל. שחיקת ההיררכיה הפנימית במגזר השמידה גם את סדר היום.
החרדים לא ביקשו להסתער על המרחב החילוני אלא לבצר את זה שלהם, אומנם באמצעות הקופה הציבורית ובאופן שישליך גם על המרחב הלא חרדי. ההתעקשות להעלות על הכתב את הפרטים עלולה להפוך לנטל כבד על עתיד המפלגות החרדיות. את החופים הנפרדים דרעי יוכל לקדם ביעילות ממשרד הפנים; גם חוזר מנכ"ל במשרד הבריאות היה עוקף באלגנטיות את מהומת החמץ בבתי החולים; ומימון לגניזה אפשר להשיג בליל תקציב ארוך ויגע בוועדת הכספים, גם בלי לנסח סעיף במסמך הרשמי ביותר בתהליך הקמת הממשלה.
הסערה סביב הדרישות קשורה גם בכוננות תבהלה במחנה הליברלי, שפגעה ביכולת הבנת הנקרא שלו. איש לא חשב להפסיק את ייצור החשמל בשבת, אלא רק לענות על חומרה חזונאישניקית ותיקה של שימוש בגנרטורים בשבת. גם הסעיף ההצהרתי בנושאי השבת או אפילו פתרונות הקבורה הם העתקה מההסכם הקואליציוני של 2015, מילה במילה כמעט. שטח משוחרר לא יוחזר. בחברה שבה ידו של המחמיר על העליונה, בעלת תודעה של "מעלין בקודש", כל הסכם קואליציוני שייחתם בעתיד יכלול כל סעיף שנחתם אי פעם בעבר. הוא ייעשה מפורט ומסורבל ובלתי ישים, ובהתאם יגדל גם התסכול החרדי.
בטווח הארוך עלול להיות לכך מחיר כבד. ברית "הגוש האמוני" שינתה את הליכוד יותר מששינתה את החרדים. מימון תלמידי הישיבות הפך פתאום לאג'נדה כלל־ימנית. אהדת המסורת של הימין שוכללה והועמקה בזכות הנאמנות לבלוק נתניהו בימי האופוזיציה. אבל גם לכך יש גבול. "חבילת הבסיס" שמוצמדת לכל ממשלה עם חרדים כבר לא כוללת רק את יבנה וחכמיה, מכיוון שיבנה גדלה והגיעה כמעט עד תל־אביב. אפילו שר האוצר המיועד בצלאל סמוטריץ', שאי אפשר להאשים אותו בגישה אנטי־חרדית או בעוינות ללומדי תורה, נשמע אומר שהפער בין ההבטחות לחרדים ובין מה שיוכל לאפשר בתקציב המדינה הוא עצום. עוד קצת דרישות, והמרמור בליכוד יתפרץ. סימן ראשוני לכך אפשר למצוא בעצם הדלפת סעיפי המשא ומתן.
החרדים משוכנעים שנתניהו, שזימן אותם ללשכתו בבהילות זמן קצר לפני שעמית סגל דיווח על ההסכם, הוא המרוויח העיקרי מהפרסום; שזו דרכו לדחוק בהם להתפשר ולהזדרז, ולהציג עצמו כמושיע החילונים שיבטיח את המשך ייצור החשמל וימנע מישראל להפוך למדינת הלכה. אם אכן כך, הליכוד משחק באש. נתניהו אולי מתמרכז בחסות הצגת שותפיו כקיצוניים, אבל ממשלתו השישית, ללא יום אחד בשלטון, כבר בזבזה אשראי ציבורי של קדנציה. אם נתניהו מוכן להעמיק את התחושה הזאת לצורך תמרון פוליטי, ייתכן שגם הוא מבין שממילא בטווח הארוך החרדים הופכים לשותף בלתי אפשרי כמעט, ונערך ליום שאחרי. במקום להילחם בתהליך, אפשר להשתמש בו כדי להכשיר את הלבבות במחנה השני להסיר את החרם הרל"בי. הוא בהחלט חותר לקדנציה של ארבע שנים, לא בטוח שבאותו ההרכב.
למעט ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, דרישה שקבלתה תהיה מפנה דרמטי בסטטוס־קוו, כל שאר הדרישות השורשיות של החרדים לא מפתיעות ולא חדשות: חוק הגיוס, תקציבי הישיבות והחינוך החרדי – מה שיש, בתוספת עוד קצת. מה שדווקא חדש הוא נוסח התגובה החרדית לתבהלה החילונית. אם לסכם בשתי מילים: "תקפצו לנו".
קם דור חרדי חדש ולא מתנצל, וסחף איתו גם את הוותיקים. שנה וחצי באופוזיציה הספיקו לתפנית. בשם ההשוואה למנסור עבאס, הם החליטו שגם להם מגיע, ובענק. אלא שההשוואה בין תוכנית החומש למגזר הערבי ובין תקציבי החינוך החרדי והישיבות היא מופרכת. התקציב שהובטח לעבאס, בהנחה שיגיע ליעדו, נועד לצמצם פערים בהשכלה, בתעסוקה ובתשתיות, לעודד צמיחה ולחזור בעתיד לתקציב המדינה. התקציבים לחרדים פועלים בכיוון ההפוך. תקציב גדול לכוללים מייצר תמריץ לא להשתלב בשוק העבודה. הגדלת תקציבם של מוסדות ללא לימודי ליבה פוגעת ביכולת של בוגריהם להשתכר בכבוד. וכל זה דווקא כשהלחץ הכלכלי הוביל כמעט לשינוי מדיניות בתחום, בהובלת אדמו"רים מרכזיים. הגישה הלא מתנצלת לא נשארה בשאלות של חלוקת העוגה, אלא זלגה גם לסוגיית הפטור מגיוס. כמעט אסור להזכיר לחרדים שהפטור הוא זכות יתר בלי להיחשד בשנאת התורה ולומדיה. ביטוי מרהיב לחוסר המודעות הזה היה שלט ענק ומדרבן שנתלה ביום הבחירות במטה יהדות התורה. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", נאמר שם, פסוק שהיה יכול לככב בקלות בשלט בחירות מתריס של מפלגה חילונית שמבטיחה לגייס את החרדים.
המדיניות החרדית בסוגיית הגיוס הייתה, במשך שנים, מבוכה מופגנת. בשיחות המוסר בישיבות ידעו לנסח לתלמידים מדוע הם עדיפים על פני אחיהם שיצאו למלחמה, אבל הקפידו לשמור על עיניים מושפלות מול החברה הישראלית. המנהיג החדש של יהדות התורה, יצחק גולדקנופף, חשב שזה רעיון טוב לספר בטלוויזיה, בשכנוע עצמי עמוק, את מה שמשננים לחניכי ישיבות גור: לשבת יום שלם בכולל או בישיבה קשה יותר מלהיות חייל בחזית. מילא, אולי זו טעות של שחקן חדש. אבל את הזלזול המופגן במתמטיקה ובאנגלית ש"לא ראיתי איך תרמו לכלכלה" קשה יותר להסביר, ודאי כשהקו הזה נמשך גם אחרי הניצחון בבחירות, וכששר השיכון המיועד הכריז ש"לא שמע על משבר הדיור". גם אם זה הומור פולני דק, אפשר לנהוג בפחות זחיחות וביותר כובד ראש בסוגיה הבוערת ביותר בכיס של הישראלים.
מי שלא אמור ליפול בבור הזה הוא עמיתו הוותיק משה גפני. יו"ר דגל התורה, כבר ארבעים שנה במגרש הפוליטי, נחלץ כביכול להגן על עמיתו מאגודת ישראל והסביר שלא הבינו את הבדיחה (על חשבון מי?), אבל אז ניפק פנינה משלו: חצי מהעם ילמד תורה וחצי ילך לצבא, הציע גפני. תלמידי פוניבז' ילכו להילחם בתנאי שתלמידים חילונים ילמדו גמרא. במקום לחמוק במבוכה או לומר את האמת – שהגיוס לא קשור בלימוד תורה אלא בחשש שהצבא יעצב מחדש את הנוער החרדי – הוא מנסה לייצר שוויון מוסרי עם מי שאינם מעוניינים בעסקה מלכתחילה. כשהטקסט הזה מגיע מפיו של יו"ר ועדת הכספים הנכנס, בשבוע שאזרחי ישראל התבשרו בו שתקציב הישיבות יוכפל כמעט, האצבע בעין החילונית נעשית ארוכה וחדה יותר.
יש כאן שינוי גישה מהותי, ואלה לא חדשות טובות. גם אם הישראלים התרגלו לכך שאין שוויון בנטל והשלימו עם זה, לא בטוח שכולם יישארו סובלניים אם תתלווה לכך גם התרברבות של משפיענים בטוויטר ולהג של פוליטיקאים בכירים. לראשונה בתולדות ישראל קמה קואליציה עם רוב דתי. אם היא לא תנהג באחריות, תנועת המטוטלת יכולה להיות חדה לא פחות.
