יש ימים שמלמעלה רוצים להזכיר לך שלהיות הורה זה לא משחק ילדים. יום שלישי למשל. סדר היום היה כזה: בבוקר נסיעה לנאות־חובב, לשידור רדיו מיוחד; חזרה הביתה עד שתיים בצהריים כדי לאסוף את העולל מבית הספר כי הוא מסיים מוקדם; משם לגן כדי לאסוף את הזאטוט לפני שתיים וחצי כי בשלוש יש לנו תור לרופאת עיניים מצוינת בפתח־תקווה שעמלנו רבות כדי להשיג אותה, כי בשבועיים האחרונים הוא רואה מטושטש; ולהספיק לחזור למופע חנוכה חגיגי בגן מנגו ברמת־גן. הילדים נורא מתרגשים כבר שבוע: הם מתרוצצים בבית ושרים שילוב בין "באנו חושך לגרש" של אבי מעוז ל"אורות" של אברהם טל.
בקיצור, זה יום שיהודה המכבי היה גאה במי שעומד בו. ד"ר זמרי הייתה מתקתקת אותו בקלות, אבל הפעם היא הרצתה בפני נערות בעיר הולדתה רמלה, וסיפקה השראה ליכולת לשלב בין קריירה מצליחה למראה שיער מושלם. ולכן נזקקתי לנס.
ביקור מרחיב עיניים
היום התחיל יופי. שידור הרדיו עבר סבבה, והדרך חזרה מנאות־חובב לרמת־גן לקחה רק שעה וחצי, כך שהגעתי הביתה חצי שעה לפני הזמן. קטן עליך, אמרתי לעצמי, וכנראה הרגזתי מישהו למעלה. מיד כשהגעתי לבית הספר לאסוף את העולל, בלוח המחוונים נדלקה נורית מוזרה שנראית קצת כמו מנורת אלאדין קטנה. אגב, אני מתחייב להצביע למפלגה שתאסור להתקין נוריות שלא ברור מיד מה צריך לעשות לגביהן. נורית דלק? אני מבין. נורית דלת? מבין. נורית מנורת אלאדין? מה עושים עם זה? ובכלל, למה צריך כל כך הרבה נוריות? מספיקות שתיים: אחת אומרת "רוץ למוסך", והאחרת "הכול בסדר, אני סתם נורית".
אבל אני לא אתן לאיזה ג'יני לדפוק לי את הלו"ז. אספתי את העולל והמשכתי לגן של הזאטוט. כשהגעתי לגן פתחה לי הסייעת הנפלאה שלו איילה, וביקשה שאתן לו עוד כמה דקות לסיים לאכול. אמרתי לה שאני מכיר בצורך של ילד לאכול, אבל יש לו"ז. שיבלע מהר ויגיע לדלת. היא הסתכלה בי במבט של משרד רווחה ואמרה שהיא הולכת לזרז אותו. בעומדי ליד הדלת שמעתי "תאכל את הקוסקוס", "קח קצת ירקות", "תסיים את העוף" ו"בגלל אבא שלך אתה כמעט נחנק". בתום המונולוג הוא הגיע לדלת מבועת ושבע.
דחסתי את הילדים לרכב והצצתי בשעון: אנחנו בעיכוב של שבע דקות. ניסיתי לכפר על כך באמצעות שילוב בין נהיגת מרוצים לסימפוניית צפירות לכל מי שהעז לנהוג רגיל. כשהגענו לרופאה העיכוב קוצץ לשלוש דקות בלבד. זה הספיק מבחינתה כדי להכניס מטופל לפנינו, מה שיצר פאניקה: אולי נאחר למופע החנוכה?
הנודניק שנכנס לפנינו לקח את הזמן. בינתיים חיפשתי בגוגל מה המשמעות של אותה מנורת אלאדין קטנה. לפני שהספקתי לקרוא את התשובות יצא המטופל הנודניק. נכנסנו לבדיקה, ואחרי כמה בדיקות "איזה מספר זה" שגרתיות, הרופאה אמרה שצריך לתת לו טיפות מרחיבות אישונים ולחכות עשרים דקות. אמרתי לה שלדעתי סמי הזיה זה קצת מוקדם לגיל חמש וחצי, והיא ענתה שלא בשביל בדיחות כאלה היא למדה רפואה.
הרחבנו לזאטוט את האישונים וחיכינו בחוץ עשרים דקות. השעון הראה כבר ארבע וחצי. נותרה שעה אחת בלבד, והמשימות שנותרו היו לסיים את הבדיקה ולהגיע למופע חנוכה. ייתכן שנזדקק לנס.
לשמחתי האישונים התרחבו בזמן, ובחמש היינו כבר אחרי הבדיקה. הוא רואה סבבה. בחמש וחמישה כבר היינו מחוץ לחניון, ואז ראיתי אותה שוב את מנורת האלאדין ונזכרתי שלפני הבדיקה התחלתי לחפש מה זה אומר. בדקתי שוב וחשכו עיניי. חסר שמן.
מספיק לשמונה מנועים
האם יש דבר סמלי יותר מלעצור בצד עם רכב שחסר בו שמן ולאחר בגלל זה למופע חנוכה? למזלי באופק ראיתי תחנת דלק חשמונאית, אז עשיתי מה שכתוב שאסור לעשות בגוגל והמשכתי לכיוונה. ניגשתי לחנות הנוחות, שהיא תמיד הדבר הכי לא נוח בעולם, ושאלתי את המוכר אם יש שמן לרכב. איזה שמן אני צריך, שאל המוכר, ובאשכנזיותי שאלתי: יש סוגים?
יש. אז חזרתי לרכב עם הילדים והוצאתי את חומר הקריאה המשעמם בעולם, ספר הרכב. אחרי רפרוף על נתוני לחץ האוויר בצמיגים ופירוט של סוגי הנוריות הגעתי לטבלת השמנים, ומצאתי את הסוג הנכון. שילמתי מחיר מופקע על נזק אקלימי של ארבעה ליטרים, וניגשתי לרכב בשאיפה להראות לילדים איזה גבר־גבר אבא שלהם. צמד הבנים התרגשו מכך שהצלחתי לפתוח את מכסה המנוע, ואני חשבתי לעצמי: איזה כיף שילדים מתרגשים גם מהפעולה האלמנטרית ביותר רק כי אבא שלהם עושה אותה.
אחרי התלבטות בין שלושה מכסים של מכלים שונים מצאתי את הפקק הנכון ופתחתי אותו. לקחתי את מיכל הארבעה ליטרים שלי והתחלתי למזוג כאילו הייתי אמא מרוקאית שמכינה סיר דגים. השמן נמזג ונמזג, ואני הייתי מבסוט. לא ידעתי כמה צריך למלא, אבל הנחתי שכמו במכל הדלק, ברגע שאי אפשר למלא יותר – סיימתי.
רק אחרי שהמכל נמזג כולו התחלתי לחשוש. הנעתי את הרכב. נורית האלאדין עדיין דלקה. התקשרתי למוסכניק, וכשנאמר המשפט "מה זאת אומרת מזגת את כל הארבע ליטר?" (הטעות במקור), הבנתי שהילדים הולכים ממש להתאכזב מאבא שלהם. "תבדוק עם המדיד של השמן אם שמת יותר מדי. אם זה סנטימטר מעל המקסימום, אל תיסע עם האוטו, גרור אותו למוסך". הוצאתי את המדיד. עברתי בחמישה סנטימטרים את המקסימום.
האוטו מושבת. מופע החנוכה של זאטוט זמרי ואברהם טל אמור להתחיל בעוד 25 דקות, ואני תקוע בפתח־תקווה עם רכב שמזגו לו שמן שמספיק לשמונה מנועים. מצחיק מאוד, חנוכה, מצחיק מאוד.
נס לא קרה לנו, פח שמן כן מצאנו, ומונית הזמנו. הגענו למופע באיחור של כמה דקות, שילמתי לנהג המונית ורצנו לגן. למחרת כבר ארגנתי גרר ומוסך וכל התענוג עלה לי 1,500 שקל. ואני רק שואל: האם גם הנס המפורסם של החג המקסים שלנו מושתת כולו על זה שמישהו לא בדק מלכתחילה כמה שמן יש בכד?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
