שום דבר לא רמז על משבר במפעל “סודה סטרים" במהלך הסיור שבו השתתפתי במפעל המרכזי של החברה, לפני כשבועיים. המפעל, שממוקם באזור התעשייה עידן הנגב הסמוך לרהט, מעסיק כיום 1,600 עובדים ומתגאה בהשקעה שלו בהם. אחראית הסיורים במפעל סיפרה לנו על חנות יד שנייה שהוקמה לרווחת העובדים, על בית כנסת ובתי תפילה מוסלמים, על אינספור אירועים שנחגגים במפעל בהתאם לחגים של כל הדתות, על אסירים משוחררים שנקלטים בקווי הייצור, ועל המאבק של מנהלי החברה לשמר אצלם גם פלסטינים שעבדו בעבר במפעל של החברה במישור־אדומים.
המציאות הוורודה נסדקה מעט כשנחשפנו לתנאי העבודה בקווי הייצור. משמרת של עובד במפעל הפלסטיק של סודה סטרים נמשכת לא פחות מ־12 שעות. המועסקים עובדים חמש משמרות בשבוע – שבוע אחד משמרות בוקר ושבוע אחד משמרות ערב. נשים בדואיות שרוצות לחזור לילדיהן בצהריים רשאיות לעבוד במשמרות קצרות יותר – אבל רק במפעל ההרכבה של סודה סטרים, לא במפעל הפלסטיק.
השבוע פורסם שסודה סטרים עומדת לפטר 120 עובדים, רובם מהמפעל הגדול שלה בעידן הנגב. המספר הזה מצטרף ל־300 עובדים אחרים שפוטרו לפני כשנה מאותו מפעל. בסודה סטרים הסבירו השבוע שהחברה חשופה לתנאי השוק הגלובליים התנודתיים שמשפיעים על פעילותה, והדבר מחייב אותה לנקוט צעדי התייעלות ולבצע התאמות גם בכוח האדם של החברה. סודה סטרים הוא לא המפעל היחיד בפריפריה שהודיע השבוע על פיטורים. לפני כשבוע נודע שגם מפעל "טכנולוגיית להבים" בנהריה צפוי להיסגר בשנה הקרובה, ו־900 עובדים יאבדו את מקור פרנסתם.
סוגיית התעסוקה בפריפריה עולה מפעם לפעם לכותרות, כשמתרחש גל פיטורים במפעלי התעשייה המסורתית. לא צריך להחיות בכוח מפעלים מפסידים, אבל מצד שני גם חסידי הקפיטליזם אינם פטורים מעיסוק בסוגיית התעסוקה בפריפריה. אי אפשר לפתור את סוגיית התעסוקה של ישראל רק באמצעות שתי המילים "שוק חופשי". ללא התערבות מסוימת של המדינה, לא תהיה סיבה לחברות להקים את המפעלים שלהן דווקא בפריפריה ולא במרכז.
אם למדינת ישראל יש אינטרס ציוני ביישוב הנגב והגליל, היא צריכה לעודד יצירת מקומות תעסוקה באזורים הללו גם היום, כפי שעשתה בעבר
אם למדינת ישראל יש אינטרס ציוני ביישוב הנגב והגליל, היא צריכה לעודד יצירת מקומות תעסוקה באזורים הללו גם היום, כפי שעשתה בעבר. כשמפעל אינטל הוקם בקריית־גת ב־1999, כביש שש עדיין לא נחנך, לא הייתה רכבת מהירה מתל־אביב דרומה, וקריית־גת נחשבה מרוחקת מאזור המרכז. אילו המדינה לא הייתה מזרימה מענק בסך 600 מיליון דולר להקמת המפעל בקריית־גת, סביר להניח שהוא היה מוקם בין גדרה לחדרה. כ־3,000 איש מועסקים היום באינטל באופן ישיר, ועוד כעשרת אלפים מועסקים בעקיפין בעשרות המפעלים שמספקים לאינטל מוצרים ושירותים שונים. על פי הנהלת המפעל, יותר ממחצית מהעובדים הישירים מתגוררים מדרום לקריית־מלאכי, וכ־70 אחוז מתגוררים דרומית לגדרה.
מי מפחד מחינוך מקצועי
אבל הפתרון לבעיית המפעלים הנסגרים אינו טמון רק במענקים לפתיחת מפעלים חדשים. בירוחם נסגר לפני כחצי שנה מפעל אמיליה קוסמטיקס, אחרי מאבק הישרדות שנמשך שנים. ראש מועצת ירוחם טל אוחנה לא נאבקה בסגירת המפעל, משום שהיא אינה דוגלת בהחייאת מפעלים מפסידים. במקום זה, המועצה בראשותה סייעה בהשמת העובדים המפוטרים במפעלים אחרים בירוחם, בקריית ההדרכה של צה"ל בצומת הנגב, ובעסקים נוספים באזור. אוחנה מציינת שחשוב לאפשר לעובדים זמן הסתגלות לפני סגירת המפעל, ובתקופה זו ללוותם במציאת עבודה חדשה. ויש עבודה. אפילו במפעל התרופות פאדאגיס בירוחם, השכן של מפעל אמיליה, קיים מחסור בעשרות עובדים.
פאדאגיס אינו היחיד. בכנס נאות־חובב, שהתקיים ביום שלישי ועסק גם בנושא התעסוקה, דווח על מפעלים נוספים שמחפשים עובדים. הכנס התקיים במתחם המועצה התעשייתית נאות־חובב, שמדרום לבאר־שבע. בפארק התעשייה של המועצה מועסקים כיום מעל 11 אלף עובדים בכ־40 מפעלים שונים, וראש המועצה ארז בדש הכריז שמטרתו להכפיל את מספר העובדים בפארק במהלך הקדנציה שלו, שהחלה לפני חמישה חודשים.
במסגרת הכנס התקיים פאנל שעסק בנושא משבר התעסוקה. דנה אופיר־שדה, מנהלת מרחב דרום בהתאחדות התעשיינים, סיפרה על 15 אלף משרות פתוחות בשלל מקצועות התעשייה ברחבי הארץ. היא תיארה את הקשיים לגייס את הדור הצעיר לעבוד בתעשייה ולהתמיד בה, ואמרה שאחת הבעיות של הענף היא תדמית מיושנת ומיתוג שלילי.
מיטל טרבלסי, מנהלת משאבי אנוש בחברת תרכובות ברום, אחת החברות הגדולות בנאות־חובב, סיפרה על מחסור חמור במהנדסי כימיה, שאותם הגדירה כלב הפועם של התעשייה. טרבלסי דיווחה על ירידה של קרוב ל־20 אחוזים במספר מהנדסי הכימיה, וקראה ליצור חיבור עמוק יותר בין האקדמיה למעסיקים כדי לחזק את מסלולי ההנדסה. גם היא שיתפה בקושי לגייס עובדים צעירים לתעשייה. “הצעירים היום שואלים אותי על עבודה היברידית, עם שילוב של עבודה מהבית, למרות שזה בכלל לא רלוונטי לתעשייה הזאת… באופן כללי הם מראיינים אותי, לא אני אותם".
ניצן ממרוד, מנהל האגף להכשרה מקצועית בזרוע העבודה של משרד הכלכלה, הסכים שקשה מאוד להביא עובדים להכשרות שמדברות תעשייה. "אנשים זנחו את התעשייה", אמר. "בעבר היו בתי ספר מקצועיים שהיוו בסיס להכשרות עבור הענף, והיום זה לא קורה בגלל טענות להסללה. צריך לזכור שבתי הספר המקצועיים יצרו אלטרנטיבה, ואולי צריכים להחזיר אותם". גם ממרוד טען שהתעשייה סובלת מתדמית שלילית, בעוד שבמציאות תחומים שלמים בה, כמו ענף הרכב ותעשיית השבבים, עברו שינוי משמעותי והתעשייה בהם מתקדמת מאוד.
רויטל שבירו, מנכ"לית מכללת שבירו למקצועות הניהול והתעשייה, הפנתה אצבע מאשימה כלפי משרד החינוך. “התפקיד של משרד החינוך הוא להכין כל ילד לייעוד שלו וליעדי מדינת ישראל. יש אנשים שאוהבים לעשות דברים עם הידיים, אבל מסלילים אותם לתחום עיוני. הם צוברים כישלונות ותסכולים, ואז אנחנו פוגשים אותם בגיל שלושים חסרי חוויית הצלחה, כשהם באים לקורסים שמשרד הכלכלה מארגן. משרד החינוך צריך לעבוד בשיתוף עם משרד הכלכלה כדי להכשיר עובדים לתעשייה מגיל צעיר, ומתוך בחירה".
