אבירם דהרי הוא ראש עיריית קריית־גת כבר כמעט שני עשורים. במרץ 2020, כששאון הסגר הראשון של הקורונה החריש את האוזניים, הוא העניק ריאיון לדה־מרקר, ובו נשאל אם אינו חושש מהוספת שכונה חרדית במערב העיר שתחליש אותה בדירוג. דהרי ענה דוגרי: "אין לי בעיה. הדירוג הסוציו־אקונומי שלנו הוא 4. אם הוא יעלה ל־7־8 זה רק ירע את מצב העיר, כי לא נקבל מענקי איזון. החרדים לא ישנו הרבה את המצב… הארנונה שאני גובה לא מגיעה אפילו ל־40 מיליון שקל. העיר הזאת היא נס כלכלי, ועם תוספת החרדים נסתדר". מדהים, ראש עיר מייחל שהעיר שלו לא תתחזק. וזה עבד לו. לפני שלושה שבועות פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את הדירוג החברתי־כלכלי של הרשויות המקומיות, וקריית־גת נשארה באשכול 4, התקציבים ניצלו.
כמה שנים קודם לכן, הכותרות קוננו על כך שירושלים, בירתנו הנצחית, הידרדרה בדירוג מאשכול 4 לאשכול 3. כולם היו מודאגים, חוץ מראש העיר דאז ניר ברקת, שהוציא הודעת תרועה: "זה שינוי דרמטי שיביא לחיסכון של אלפי שקלים בשנה למשפחות הירושלמיות הצעירות", מסר ברקת. "הגדרת ירושלים באשכול סוציו־אקונומי 3 תשקף נאמנה יותר את העיר כפי שאנו מבקשים זמן רב, תאפשר העברת תקציבים גדולים יותר לירושלים שיורגשו על ידי התושבים ותגדיל את הצדק החלוקתי". שנתיים אחר כך, ירושלים של ברקת הידרדרה לאשכול 2 לצד אלעד ואום אל־פחם. משה ליאון הצליח להעלות אותה בחזרה ל־3 ואף בירך על כך, אבל במדד שפורסם השנה, העיר הגדולה בישראל חזרה שוב לאשכול אחד לפני האחרון.
הכירו את אחד העיוותים המגוחכים בשיטת התמריצים של ראשי רשויות: תקציבי האיזון. לפי ה־OECD, הפערים בין רשויות מקומיות בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח, ועוד במדינה עם שטח כל כך קטן. מה עושים? עוזרים לחלשים. רשות שתוגדר חלשה זוכה לשלל הטבות מהממשלה: תוכניות של משרד הרווחה, תקצוב הסעות לבתי ספר, סבסוד לפעוטונים, הזנה, תוכניות העשרה, סייעת שנייה, מסגרות קיץ, וגולת הכותרת: משרד הפנים מחלק מדי שנה 3.2 מיליארד שקלים היישר לקופותיהן של רשויות חלשות, במה שמכונה "מענקי איזון" ו"קרן לצמצום פערים". ראשי הערים הבינו את המסר: דירוג נמוך משתלם, דירוג גבוה פוגע בשירות לתושב. גם מכיוונן של תל־אביב, בית־ג'אן ורשויות מקומיות רבות נשמעו בעבר בקשות אבסורדיות להורדת הדירוג הסוציו־אקונומי.
מעבר לתמריץ המטופש, יש בדירוג הזה מרכיב רנדומלי. 255 רשויות מקומיות יש בישראל. מדי שנתיים הלמ"ס מדרגת אותן ברשימה, מהמקום ה־1, החלש ביותר (המועצה הבדואית נווה־מדבר), ועד למקום ה־255, החזק ביותר (סביון). החישוב המסובך מתבסס על נוסחה מלפני שנים רבות, עם 14 פרמטרים שנמדדים על ידי שישה גופי ממשל שונים. לכן הדירוג מתפרסם פעם בשנתיים, על בסיס ממצאים מלפני שלוש שנים – כך שהנתונים העדכניים שפורסמו החודש, נכונים לשנת 2019. מה שחשוב לדעת הוא שהלמ"ס מקבצת אחר כך את הרשימה לעשרה אשכולות, מהנמוך ביותר, 1, עד לגבוה ביותר, 10. הבחינה בודקת את מצבה הסוציו־אקונומי של האוכלוסייה, לא את מצבה של הרשות. קחו לדוגמה מועצה עשירה משום שיש בשטחה חברות ומפעלים שמשלמים הרבה ארנונה, אבל האוכלוסייה שלה ענייה – היא תדורג באשכול נמוך.
אין חולק שזו שיטה לא טובה. הלמ"ס בעצמה הציעה כבר לפני עשור לוותר על הקיבוץ לאשכולות, וכולם בממשלה הנהנו בחיוב, אבל בפועל לא קרה דבר. זה מצריך יותר מדי בלגן. החלוקה לאשכולות משפיעה על אינספור פעולות שלטוניות: הטבות מס, תוכניות רווחה, וכמובן תקציבי איזון. בימים אלה יושבת ועדה שמינתה שרת הפנים היוצאת איילת שקד, בראשות הכלכלן הראשי באוצר לשעבר ד"ר מיכאל שראל, והיא צפויה להמליץ, על פי הטיוטה שפרסמה, לדרג כל עיר בפני עצמה בלי התחשבות באשכולות.
בפועל, המדינה מתנהלת שנים בשיטה מעוותת שמאפשרת לרשויות מסוימות להיכנס לחובות מטורפים, לסיים כל שנה תקציבית בחדלות פירעון, ולדעת שמשלמי המיסים פשוט יצילו אותן. צריך להבין, לעיר או למועצה שאתם גרים בה יש דרכים מעטות להכניס כסף לקופתה: בעיקר ארנונה, אגרות ומענקים מהממשלה. את הארנונה למגורים ראש העיר לא יכול לקבוע לבדו. הוא מוגבל על ידי הממשלה, והעלאה שלה צריכה חתימה של שר הפנים ושר האוצר. אם יש לו אוכלוסייה ענייה בעיר, והוא מוגבל בגביית הארנונה, אך טבעי שהוא יאמר לעצמו: "חבל להתאמץ לגבות כסף מהתושבים ולהיעשות לא פופולרי, גם ככה המדינה תחפה עליי".
מעבר לכך, יש בישראל קבוצות שחיות בעוני מבחירה. גברים חרדים ונשים ערביות משתתפים בשוק העבודה בשיעורים מחפירים. זכותם וזכותן, אבל לפי השיטה הקיימת, מי שמממן את הבחירה הזאת הוא הציבור העובד. שימו לב מי הן הרשויות שמאכלסות את כל אשכול 1, העני ביותר ולכן גם המתוקצב ביותר: נווה־מדבר, ערערה בנגב, תל־שבע, כסייפה, אל־קסום, מודיעין־עילית, חורה, שגב־שלום, לקיה, ביתר־עילית ורהט. 90% מהרשויות הערביות נמצאות באשכולות 1־4, ולפי בדיקה של הלמ"ס שיעור הגבייה הממוצע לארנונה אצלן עומד על 46%, לעומת 76% ביישובים יהודיים.
זו הסיבה שבירושלים, המתמודדת עם אוכלוסיות חרדיות וערביות גדלות והולכות, הארנונה היא מהיקרות בארץ. העירייה שם מחלקת פטורים בהיקף של יותר מפי שניים לעומת תל־אביב, ומוותרת על הכנסות של 1.1 מיליארד שקלים לשנה. מי משלים את הפער? מעט התושבים ובעלי העסקים שמשלמים את המס במלואו, צריכים להחזיק את המרובה עבור כל השאר.
בני אדם פועלים בהתאם לתמריצים שמציבים להם. כשם שאדם מובטל צריך לקבל סיוע בקצבה, אבל חשוב לוודא שהסיוע הזה לא יהיה משתלם יותר ממציאת עבודה, כך רשות חלשה ותושביה צריכים לקבל סיוע, אבל לא כזה שיגרום לראשי הערים להוריד בכוח את הדירוג. בעוד פחות משנה ייערכו שוב בחירות מוניציפליות בישראל, והמון ראשי ערים ומועצות חדשים ייכנסו ללשכות בתקווה לעשות שינוי. הגיע הזמן שהממשלה תשחרר להם את הכלים והתמריצים הנכונים.
