השכונה הירושלמית הבולטת הראשונה שמקבלת את פני העולים לבירת ישראל בכביש מספר 1, היא הר המנוחות. עיר מתים רחבת ממדים משתרעת מול העיניים במלוא הדרה, מזכירה מאין באת, לאן אתה הולך ולהיכן אתה עלול להגיע אם תתעסק בסלולרי במקום בכביש.
בערי שפלת החוף השטוחות, המחזה המרנין של אזורי הקבורה העצומים בולט פחות לעין, אולם חדי הבחנה יכולים לזהות בכניסה לפתח־תקווה במחלף התקווה, למשל, את השטח הנדל"ני העצום שתופס בית העלמין ירקון, המשרת חלק ניכר מתושבי ערי גוש דן. לפי נתונים שפרסם בעיתון זה ישי שנרב, כ־12,400 דונם משטחה של מדינת ישראל, פי ארבעה מגודלה של גבעתיים, מוקצים כבר כיום לקבורה – שטח שמטבע הדברים והקברים רק ילך ויגדל, השאלה היא רק באיזה קצב.
הנתונים המדכדכים הללו צפו השבוע שוב בעקבות חשיפתו של עמית סגל בחדשות 12, שלפיה אחת הדרישות של המפלגות החרדיות במשא ומתן הקואליציוני היא שהמדינה תאפשר "קבורת קרקע" לכל מי שחפץ בכך. מכיוון שקבורת קרקע דורשת כמובן שטח גדול הרבה יותר, הדבר יוביל לכך שערי הקבורה בישראל יצמחו בקצב מסחרר.
בני אדם לא אוהבים לדבר על כל מה שקשור במוות, וכך קרה שאת תשומת הלב הציבורית תפסו דרישות אחרות של החרדים, כמו לימודי גמרא לחילונים ושינוי אופן ייצור החשמל בשבת. אבל ייתכן שכל אלה אינם אלא עיזים שהוכנסו למסמך בדיוק כדי שדרישות בנושאים כמו הקבורה יעברו בסופו של דבר בשקט.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לא להתעמת עם הציבור החרדי כולו, אך גם לא למלא את אדמת הארץ בקברים? נדמה שהתשובה טמונה בשינוי ברירת המחדל, כפי שאפשר ללמוד ממה שמתרחש בתחום קרוב לכך – תרומת האיברים לאחר המוות.
ישנן מדינות במערב ששיעור תרומות האיברים בהן גבוה מ־80 אחוזים ולעיתים אפילו מ־90 אחוז, ולעומתן מדינות ששיעור התרומה בהן אינו מגיע אפילו ל־20 אחוזים. הפער העצום הזה אינו נובע מהבדלי דת ותרבות או ממסעות פרסום אדירים, אלא משאלה אחת פשוטה: מהי ברירת המחדל. מדינות שבהן ברירת המחדל היא שאיבריו של המת עשוייים להיתרם, אלא אם כן משפחתו נוקטת צעד אקטיבי וחותמת על טופס סירוב, מתאפיינות בשיעור תרומה גבוה. מדינות, כמו ישראל, שברירת המחדל בהן הפוכה, והאיברים אינם נתרמים אלא אם המשפחה חותמת על אישור, סובלות משיעור תרומה נמוך. בשני סוגי המדינות ההכרעה נתונה בידי משפחת הנפטר, אלא שהטבע האנושי הוא כזה שרוב האוכלוסייה פועלת לפי ברירת המחדל.
את המודל הזה כדאי לאמץ גם בתחום הקבורה. אפשר לקבל את בקשת המפלגות החרדיות לאפשר קבורת קרקע למי שחפץ בכך, בתנאי שהם מצידם לא יעמידו מכשולים בפני סוגי קבורה אחרים, ובראשם מה שמכונה "קבורת ארץ ישראל". דפוס הקבורה הזה הוא למעשה חזרה למקורותינו, מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה: כשנה לאחר הקבורה הראשונה נערך "ליקוט עצמות", שבו עצמות הנפטר נאספות למעין תיבה קטנה, לצד עצמות אבותיו ואבות אבותיו. את העדויות למנהג הזה אפשר לראות במערות קבורה רבות ברחבי הארץ.
המוות והקבורה הם נושאים רגישים, שלא כדאי ולא נכון לפעול בעניינם באופן כוחני מול מגזר שלם. שינוי ברירת המחדל, ולצידה אולי גם מחיר כלכלי גבוה יותר שייגבה ממי שיבחרו דווקא בקבורה הדורשת יותר קרקע, עשויים להספיק כדי ליצור את השינוי בדפוסי ההתנהגות של רוב תושבי הארץ ושוכני עפרה.
מה אפשר לעשות כדי לא להתעמת עם הציבור החרדי כולו, אך גם לא למלא את אדמת הארץ בקברים?
