כחודש וחצי לאחר ששופטי בג"ץ דחו את כל העתירות נגד אשרור הסכם הגבול הימי עם לבנון, פורסמו השבוע נימוקי פסק הדין. כפי שקורה לא פעם, נימוקי השופטים מעניינים לא פחות מהשורה התחתונה.
- הסכם הגבול הימי עם לבנון: כרוניקה ישראלית של התקפלות
- "ההישגים" של לפיד בהסכם עם לבנון הם למעשה כניעה מפוארת
התובנה הראשונה המזדקרת בבירור מנימוקי השופטים היא כוחן העצום של חוות דעת ביטחוניות המוצגות בפניהם. כל מי שנכח באולם בזמן הדיון בעתירות נגד ההסכם, ובכללם כותב שורות אלו, לא החמיץ את גלריית מומחי הביטחון הרחבה שגייסה הממשלה לצידה. שני אלופים, עשרות קצינים בכירים ושורת פקידים ממשרד החוץ, ובהם מנכ"ל המשרד, התייצבו באולם והשתתפו בחלקו הסגור של הדיון. שם, מאחורי הדלתיים הסגורות, הציגו הבכירים בפני השופטים חוות דעת חסויות. השופטים התרשמו עמוקות, עד כדי כך שקבעו בין השאר שהחלטת הממשלה שלא להביא את ההסכם לאישור הכנסת מושתתת על "טעמים ביטחוניים ומדיניים חסויים ונדירים". ולא נתקררה דעתם עד ששבו וציינו כי "מידע חסוי ורגיש ביותר, שלא ניתן להציגו בפני מליאת הכנסת", הוא ש"היווה רכיב מרכזי בהחלטה על חתימת ההסכם".
כבר בשעת הדיון היו בספסלי העותרים מי שהעריכו שסיכויי העתירה אפסו לנוכח גלריית הבכירים הביטחוניים שהתייצבו באולם. "לא נולד השופט, ודאי לא בבית המשפט העליון הנוכחי, שיעז לפסוק נגד חוות דעת של בכירי מערכת הביטחון", אמר לי אחד מעורכי הדין באולם. בתחומים רבים לא חוששים השופטים מלפסוק גם כאשר הבנתם בנושא מועטה, אך כאשר מדובר בביטחון הם כמעט תמיד נסוגים ומותירים למומחים את כל הזירה.
אך 51 עמודי הנימוקים לא עסקו רק בביטחון. לצד דיון בנושאים מרתקים כמו תולדות החלת הריבונות הישראלית בים התיכון וסוגיית משאל העם, העניקה לנו הנשיאה חיות גם שיעור קצר באקטיביזם שיפוטי. בהערה קצרה לקראת סיום חוות דעתה, ציינה הנשיאה: "למען הסדר הטוב, אוסיף כי המסקנה שאליה הגענו, בהינתן הנסיבות החריגות של העניין, אין בה כדי לשלול את האפשרות כי בנסיבות אחרות עשויה לקום לממשלה חובה להביא הסכמים בינלאומיים לאישור הכנסת, והדברים ייבחנו אף הם בהינתן מכלול השיקולים והאיזונים הנדרשים לאותו העניין".
ההערה של חיות באה בעקבות חוות הדעת של השופט סולברג, שהתבססה על החוק ועל הפסיקה, ובסופה שורטטה שורה תחתונה ברורה: ההחלטה אם להביא הסכם בינלאומי לאישורה של הכנסת או לאשררו בעצמה מסורה לממשלה ורק לה. כל עוד הממשלה דנה ברצינות בשאלה, ומקבלת את ההחלטה משיקולים ענייניים ולא זרים, בג"ץ לא יחליט במקומה. אולם אקס־טריטוריה משפטית כזו, שלבית המשפט אין דריסת רגל בה, היא דבר שמשפטנים אקטיביסטים אינם מסוגלים לקבל. לכן, כדי שלא נטעה לרגע ונחשוב שבית המשפט סיים את תפקידו, הזדרזה חיות לסייג את קביעת סולברג: לא כלל משפטי ברור שאפשר להפעילו בכל מצב יש כאן, אלא מסקנה מקומית, ייחודית. בכל מקרה אחר "הדברים ייבחנו… בהינתן מכלול השיקולים והאיזונים". ומי יבחן אותם? שופטי בית המשפט העליון כמובן.
