בחדר שלנו, מעל ארון המתכת של בנצי שם בדוי הייתה מונחת מערכת סטריאו ישנה ומגושמת. זה לא שלא היו לנו נגני אם־פי שלוש למיניהם, אבל אנחנו אהבנו את המערכת הזקנה שלנו אהבת נפש והיא הייתה טובה אלינו בחזרה ופעלה בנאמנות ובמסירות 24/7. אתם בטח תוהים על ה־24/7 כי איזה מין בחורי ישיבה שומרי תורה ומצוות משתמשים במערכת סטריאו בשבת? אז זהו, שאצלנו בחדר, לא כיבו את המערכת אף פעם. לא בזמני הסדרים והתפילות, לא בלילה כשכולם ישנים, ואפילו לא בשבת. קצת לפני שקיעת החמה של ערב שבת, בנצי שם בדוי היה אחראי להנמיך את הווליום לאפס ובמוצאי שבת הוא גם היה זה שאחראי להגביה את הווליום בחזרה. פשוט פחדנו שאם נכבה אותה היא תשבוק חיים לכל חי.
כשהגיע יום ההופעה, אברם – שתמיד היה טיפוס מנהיגותי – אמר, חברים, לא יודע מה איתכם. כרטיס כניסה הוא לא הדבר שיפריד ביני לבין כוורת
רוב הזמן שמענו בה רדיו ורק מדי פעם היינו משתמשים גם בקומפקט דיסק שלה. במגירה מתחת לאקווריום, הייתה לנו ערמת דיסקים ישראליים שהתגלגלה אלינו איכשהו מאחות של חבר שזרקה אותה ביום חתונתה. הרי ידוע שחתנים וכלות רבים משאירים מאחוריהם כל מיני דברים שאחרי החתונה עלולים להיות ספאסט נישט. למשל, היו לי חברים בישיבה, אוהדי כדורגל מושבעים, שמרגע שהתחתנו נטשו לחלוטין את הקבוצה שאהדו, את מוספי הספורט שמצאו באוטובוס ואת הצפייה האדוקה במשחקים. או בחורות סמינר שאהבו ממש לשמוע קולדפליי נגיד, ואחרי שהכירו את חתנן, השאירו מאחור את קולדפליי ואת כריס מרטין ואת ויווה לה וידה ויצאו לדרך חדשה־ישנה. אני מכיר מקרוב מקרים של כאלה שאפילו לא סיפרו זה לזה על תחביבי העבר שלהם (!) שזה בעיניי נורא ואיום, אבל לא זה הנושא של הטור השבוע. באתי בסך הכול לספר שבערמה הזו של הדיסקים היה לנו דיסק אחד משולש עם עטיפה שחורה כתומה שנקרא ״כוורת בפארק״, ומדי פעם היינו משמיעים אותו ונהנים ממנו. כבר כתבתי פה בעבר על הדרך של בחורי ישיבה לפגוש את הישראליוּת. דווקא כי אין להם השכלה סדורה של התרבות הכללית, ההיכרות נעשית בדיוק ככה. בדרכים לא־דרכים.
בפעמים הראשונות ששמענו את כוורת לרובנו לא היה מושג מה המעמד של הלהקה הזו בתרבות הישראלית. לא ידענו אם היא קנונית או סתם להקת שוליים. בכלל, מושגים של קנון ושוליים לא היו בשיח שלנו. כך גם במקרה של כוורת. לא ידענו מי הם חברי הלהקה וכמה אנשים הצטופפו בפארק הירקון בהופעה הספציפית הזו שתועדה בדיסק ששמענו. למרות זאת, תסמכו עלינו שכמו בחורי ישיבה סקרנים מאוד ויסודיים מאוד, אחרי שתיים־שלוש האזנות ל"כוורת בפארק" כבר הספקנו ללמוד ולדעת עליהם הרבה מאוד פרטים ביוגרפיים, גם כאלה שהם בעצמם כנראה כבר שכחו.
יום אחד, בנצי שם בדוי אמר שברדיו הודיעו שכוורת חוזרת לשתי הופעות אחרונות בהחלט בבריכת הסולטן בירושלים, וחבל שלא נהיה בצד הנכון של ההיסטוריה. כולנו הסכמנו איתו פה אחד והחלטנו שצריכים ללכת להופעה הזו האחרונה, ויהי מה. בימים שאחרי כן השגנו כרטיס אשראי וכבר מצאנו את עצמנו בבית של סבתא של צביקה מרפרשים את האתר של זאפה, אבל מהר מאוד התברר לנו שהכרטיסים אזלו. חזרנו לישיבה שפופים.
כשהגיע יום ההופעה, אברם – שתמיד היה טיפוס מנהיגותי – אמר, חברים, לא יודע מה איתכם. כרטיס כניסה הוא לא הדבר שיפריד ביני לבין כוורת בהופעתם האחרונה בהחלט. ובכלל, שנים שאני חולם לראות את יצחק קלפטר מנגן גיטרה! תסמכו עליי שהערב אנחנו הולכים לראות את כוורת גם בלי כרטיסים! מי להשם אליי! ואנחנו סמכנו על אברם ויצאנו איתו ברכבת הקלה עד לתחנת העירייה ומשם אברם הוליך אותנו עד למרגלות הר ציון.
בדרך ראינו את פקק התנועה האינסופי ליד ממילא והמוני אנשים עם כרטיסי כניסה נוהרים אל בריכת הסולטן. אברם היה נחוש ואמר, חכו חכו, אנחנו הולכים ליהנות כמו שצריך. אברם טיפס במעלה הר ציון, עקף גדר תיל חלודה, נכנס באיזה שער שהיה נראה סגור, עלה על עץ גבוה וממנו קפץ לגדר אבן, פסע עליה כמה מטרים ואז התיישב עליה והדליק סיגריה. ואנחנו עשינו אחרי אברם את כל הפעולות הפרטיזניות האלה ורק כשישבנו סוף־סוף על הגדר, התגלתה לנגד עינינו בריכת הסולטן במלוא הדרה. מהמקום שלנו ראינו הכול. את הבמה, את הקהל, את התורים בכניסה, ואז גם את כוורת בכבודה ובעצמה. שמענו את כל המילים והצלילים שהכרנו מהדיסק של האחות של החבר, מחאנו כפיים, שרנו ושמחנו בלב מאוד. מה אני אגיד לכם. זהו. השבוע, כשיצחק קלפטר הצנוע הלך לעולמו, נזכרתי בערב הבלתי נשכח ההוא וסימסתי לאברם: "'נחמד, נחמד, היה ממש נחמד', לא?"
