רכבת ההרים הרגשית המכונה "החיים", יכולה להוביל את האדם לגבהים נפלאים, אך גם למקומות נמוכים וחשוכים. האדם נתון למצבי רוח, אשר יש ביכולתם להשפיע על מצבו הגופני. וכן להפך: לפעמים, בעיה רפואית, גם אם אינה מורכבת, מעוררת אצל האדם תחושות פנימיות קשות ורגשות של תסכול ודכדוך. על היחס בין גוף לנפש כתב הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט (1650-1595): "אינני רק שוכן בתוך גופי כקברניט בספינתו, אלא יותר מזה, אף מחובר אליו באורח הדוק מאד, וכה מעורב וכה מעורבב בו, עד כי הוא ואני מהווים כעין מכלול אחד".
לאחרונה פורסם מאמר בתחום הפסיכיאטריה על ידי חוקרים מאוניברסיטת UCL. לטענתם, ההנחה שישנו קשר ישיר בין העדר איזון כימי במוח לדיכאון, אינה מבוססת מדעית. בנוסף, המחקר הנשען על מטא-אנליזה, מגלה כי בשמונים אחוזים השפעת כדורים נוגדי דיכאון נובעת מאפקט הפלצבו. בעגה הרפואית, פלצבו הוא טיפול דמה, פרקטיקה בה המטופל מקבל גלולה ריקה מתוכן, תוך שהוא סבור כי מדובר בתרופה אפקטיבית. וכך, טוען המחקר, ברוב המקרים אין הבדל ממשי אם המטופל קיבל את התרופה, שעברה סנתוז מדוקדק במעבדות מחקר רפואיות ואישורים מחמירים של מכון התקנים, או סתם, לצורך הדוגמא, אם המטופל קיבל קוביית סוכר כאשר הוא חושב שמדובר בתרופה בעלת מסוגלות לסייע לו.
אין כאן המקום לדון בנכונות הטענות המחקריות לגופן. בוודאי שאין בשורות הבאות קריאה להפסקת טיפול תרופתי, מכל סוג שהוא. גם אין כאן אמירה סמויה כי הפרעה או התמודדות נפשית או פיזית, מעידות בהכרח על חולשת הרצון – חלילה. יחד עם זאת, כן כדאי וראוי לבחון את אפקט הפלצבו מהפן הפילוסופי. אפקט הפלצבו אינו ייחודי לתחום נוגדי הדיכאון, ואולי אף לא לתחום הרפואי. המקור הלשוני של המושג, שאול מהתרגום ללטינית של הפסוק בספר תהילים: "אתהלך [placebo] לפני ה' בארצות החיים". המינוח הרפואי, אשר שב ותורגם לעברית של ימינו, זכה להלחם המילים אין בו – "אינבו". כדור הפלצבו אומנם ריק מתוכן כימי, אך כנראה שיש בו משהו אחר.
מחשבה טובה יוצרת מציאות
"מחשבות טובות, דיבורים טובים". למילים ולמחשבות שלנו יש כוח והשפעה, על עצמנו ועל אחרים. כאשר ניגשים לאדם חולה או מדוכדך, ניתן לשאול לשלומו בשתי דרכים שונות. האחת: "נו, עדיין כואב לך?". סיכוי גבוה שהחולה יענה על שאלה בעלת גישה שלילית זו, באותה המטבע, כלומר – "כן, עדיין כואב לי". מאידך, ניתן לשאול את אותה השאלה בדרך אחרת, חיובית: "נו, אתה מרגיש טיפה יותר טוב?". נסו זאת בבית, והיווכחו בתוצאות. גם מחשבותיו של האדם ודיבורו הפנימי, משפיעים באופן דומה. כך גם בעולם המחקר. למשל, הגישה הפתוגנית, מחפשת אחר גורמי הסיכון והמחלה. לעומת זאת, ישנה שיטת מחקר בעלת גישה סלוטוגנית – משורש המילה הלטינית Salute, מילה אותה נוהגים לומר בשמחות, בהרמת כוס משקה, ומשמעותה – "לחיים, לבריאות". גישה סלוטוגנית, תרה אחר הגורמים המיטיבים עם בריאות האדם. אל מול תפיסה הרואה שחורות, ובעיקר את מה שאין, ניתן להחזיק בתפיסה מעצימה ומבקשת טוב, האומרת כן למרות הכל: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
אפקט הפלצבו מציב זרקור על עוצמת הרוח האנושית. הפסוק האמור מספר תהילים, עוסק באפקט הציפיה לישועה, המוביל את האדם להתהלך "בארצות החיים". כאשר האדם מאמין כי הוא קיבל תרופה שתסייע לו להבריא, יש בכוחה של אמונתו זו, ולאו דווקא בכוחה של התרופה, לשפר את התוצאות הקליניות ולחולל שינוי לטובה. התקווה להצלחת התרופה, או ליתר דיוק – הרצון להבריא והאמונה באפשרות התהליך, יכולים במקרים רבים להתגשם. חוסנו הנפשי של האדם (Resilience) ואיתנות רצונו, יש בכוחם לעורר את מערכות גופו להתגבר על המחלה. התקווה והמחשבה החיובית, הנובעות מפנימיות האדם ומהחלטתו, מבריאות את הנפש ואת הגוף. לא לחינם מציינת הגמרא במסכת שבת, כי אחת השאלות העקרוניות, אשר האדם נשאל לאחר 120, היא: "ציפית לישועה?". ניתן לבטא שאלה זו באמצעות מילות השיר של הזמר אהרון רזאל: "האם פינית בלבך מקום לטוב שעוד תגלה, האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?".
רפואה מקדימה למכה
לאור הדברים, נבקש להציע לעולם הפסיכיאטריה אבחנה חדשה: תסמונת פוזיטיבית. נכנה אותה תסמונת PWF, אשר ראשי התיבות שלה הם Pre Wonderful Future. תסמונת זו או אפקט זה, מאפיינים אנשים המבקשים לראות עתיד אופטימי ומלא פוטנציאל חיובי. ה"סובלים" מתסמונת זו, מוּנָעים מתקווה לטוב, אשר בהתאם לממצאים המדעיים מסייעת להתגשמות שאיפותיהם לבריאות ולחיים מלאים. אנשים עם PWF, מאמינים ביכולתם, בבחירתם, ובכוח רצונם להתגבר, גם על אותה "תבנית נוף מולדתם" ונסיבות חיים ראשוניות – עד כמה שהדבר עלול להיות מורכב במקרים מסוימים. הם אינם רק מאמינים, הם מבקשים להנכיח את העתיד ואת עשיית הטוב בחיי היום יום. לעניין זה יפה תיאורו הספרותי של הרוקי מורקמי בספרו "קפקא על החוף": "בטהובן היה חירש […] כשמלחין מפסיק לשמוע, זה כמו שטבח מאבד את חוש הטעם […] אבל בטהובן לא נתן לזה לייאש אותו. טוב, אני בטוח שהוא היה קצת מדופרס בהתחלה, אבל הוא לא נתן לגורל הזה לנצח אותו".
תסמונת PWF, היא רפואה מקדימה למכה. היא דורשת מאמץ נפשי ניכר, חינוך, חיוך ואימון מתמיד – יום יומי. לא קל "להידבק" בה, בוודאי לא בשעת משבר. אל מול אתגרי החיים, כל אחד וניסיונותיו, יש נטייה אנושית להתייאש ולהרים ידיים. במובן מסוים, ייאוש מצריך פחות אנרגיה. בנוסף, בעולם מערבי, חומרי, תחרותי וציני, אופטימיות היא מוצר נדיר. אך כפי שהוא נדיר, כך הוא משתלם מרגע ש"רוכשים" אותו. מרגע בו האדם מבצע קפיצת תודעה, ובאמת מאמין לעוצמת מילותיו שלו – "הכל לטובה", הדברים יכולים להתפתח אחרת. PWF – הוא מבט מלא ביטחון באדם, בעתיד ובעולם. משום כך, הוא גם מהווה חיסון משמעותי מפני טלטלות ההווה והקיום. על מנת "לרכוש" את אותה תקווה אופטימית, יש צורך בהשקעת משאבים רבים, אך לאורך זמן, ההשקעה מחזירה את עצמה ובגדול.
מעבר לתימוכין של אפקט הפלצבו, לאחרונה, ובזכות טכנולוגיה מתקדמת, משתכללים מחקרים בתחום הנוירו-פידבק. תחום מחקר זה בוחן את פעילות המוח של המטופל באמצעות דימות מוחי (FMRI). כאשר האדם נמצא במצב לחץ או להבדיל, במצב רגיעה ונינוחות, החיווי של פעילות המוח שלו שונה. באמצעות החיווי ניתן לזהות כי כאשר האדם חושב מחשבות חיוביות באופן אקטיבי, הוא מצליח להביא את הפעילות המוחית "השלילית" – זו הגורמת לסטרס, לידי רגיעה. אם לפני שנים תחום הפסיכולוגיה החיובית היה בגדר רעיון מעניין, ואולי מעט מופשט, כיום הוא מתחיל לקבל אסמכתא אמפירית.
לחמול על עצמך
אחת המטרות הטיפוליות, אותן ניתן להשיג באמצעות הטיפול בפעילות המוח, היא הרגעת האמיגדלה. בין השאר, האמיגדלה מווסתת את פעולות המערכת ההורמונלית ומערכת העצבים האוטונומית. היא, יחד עם גורמים נוספים, אחראית על המנגנון "הילחם או ברח". לעיתים, פעילות יתר של האמיגדלה מעצימה לחץ נפשי, מעוררת טראומות מוקדמות ועוד. כאשר האדם מצוי בחרדה, ניתן לראות בברור פעילות יתר באמיגדלה. אם האדם מרגיע את רוחו, חושב מחשבות טובות ומדמיין את האפשרות להצליח, החיווי של האמיגדלה דועך, וכך גם תחושת החרדה. מחקרים נוספים גילו, כי אצל אנשים המתרגלים מדיטציה, מיינדפולנס וכדומה, האמיגדלה נמצאת באופן יחסי בפעילות נמוכה יותר. לרוב, ההתייחסות שלהם אל אירועי סטרס היא נקודתית. הם אומנם אינם חסינים לחרדה, אך מוחם פחות מתעסק בה. הם חווים חרדה, אך לא מעצימים אותה או מתבוססים בה. הם יודעים לחמול על עצמם ועל אחרים ולהתייחס לכישלונות או לטראומות בפרופורציה מתאימה, וככל הניתן באופן קונסטרוקטיבי. בכך הם מאפשרים יותר מקום לתקווה. הם מאמנים את עצמם להרגיע את האמיגדלה שלהם, לחשוב חיובי ולתת אמון. הם מרגילים את עצמם לזהות את הטוב. הם "מדביקים" את עצמם ב- PWF.
"יש לי סיכוי להינצל אני יודע", כך כתב אביתר בנאי בשירו המפורסם, "אני אוכל להתעורר, להתפכח, אני אוכל עוד לדבר באהבה, על עצמי, ועל העיר ועל אישה". אמונת האדם בעצמו, הצוהר שהוא פותח בפני הסיכוי להינצל, ובפני אפשרות ההצלחה, הרפואה והשמחה, הם עצמם יוצרים את אותה תחושת מסוגלות, אשר מגשימה את עצמה פעמים רבות. וכפי שנכתב בהמשך אותו שיר: "כבר עכשיו אני פחות כועס, וגל שקט של רגש מתפקע […] אני מרגיש שמשהו משתנה, העייפות תחלוף, האור יעלה […] יש לי סיכוי להינצל, אני חושב". הרצון להצליח, התקווה להבריא והאמונה בעתיד טוב יותר, בונים חוסן נפשי מתגמל, המחזק, כמו במעגל קסמים, את אותה התקווה, ואת אותו רצון עמוק לחיים.
האדם, כפי שכתב א.ד. גורדון בסגנונו הייחודי במכתבו ליוסף חיים ברנר, "הוא בעצמו הגואל. כלומר, הוא בעצמו הקופץ לתוך הים. אין הוא מחשב חשבונות. אין הוא מביט לצדדים. אין לפניו אלא שתי דרכים, או לגאול את עצמו מן החיים, או לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החיים". השגת תודעה אופטימית וגואלת של אמונת האדם בעצמו ובעתיד טוב, מצריכה כאמור השקעה. אך יחד עם זאת, היא נמצאת בכיס של כל אחת ואחד מאיתנו, על השטר בשווי חמישים ש"ח. וכפי שמצוטט שם טשרניחובסקי (באופן חלקי), בנימה מלאת פיוס ותקווה: "עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עָז […] אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום".
רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מנטור במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית, יוצר ועורך תוכן. בקרוב יראה אור ספרו השני: "המסע אל פנימיות הרצון – המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי בין ניטשה לרב קוק".
***
