דיון סוער התנהל בשבועות האחרונים סביב הדרישות המורחבות של הפוליטיקאים החרדים בענייני דת ומדינה, ומי זוכר שהסיבה הרשמית לפלונטר הפוליטי שליווה אותנו בשנים האחרונות הייתה התעקשות על חוק הגיוס לבחורי ישיבה. כפי שידעו היטב כולם כולל כולם, שום חקיקה ושום התעקשות חילונית לא תגרום לחרדים להתגייס בניגוד לרצונם, אבל ליברמן החליט שזה הדגל שהוא בוחר להניף, ומפה לשם חלפו שלוש שנים וחמש מערכות בחירות. איך הזמן טס כשנהנים.
כיום הכותרות עוסקות בשאלה אם אפשר יהיה לייצר חשמל בשבת, או שכל תושבי המדינה יצטרכו לרכוש ביום שישי חשמל משנה ולחמם אותו על הפלטה, ואף אחד אפילו לא מדבר על גיוס תלמידי ישיבה בניגוד לרצונם. יש קואליציה מוצקה של חרדים, מסורתיים ודתיים־לאומיים שתומכת במצב הקיים, וכשהנושא מנותק מפוליטיקה, זו דווקא הזדמנות טובה לדבר עליו.
זכות שצריך להצדיק
לפני כשבוע תהה חבר בטוויטר: "למה בעצם בגיל 18 ילדים דתיים לא הולכים לעבוד חצי יום וללמוד חצי יום? למה המערכת הדתית הנוכחית שבה אנחנו חיים כופה עליהם ללמוד כל או היום או להיחשב 'מאכערים', ומי שבאמת לא יכול ללמוד כל היום מוצא את עצמו אחראי פינת קפה?"
הוא לא הראשון ולא העשירי שמעלה תהייה דומה. בלילה אחד עמדתי בטרמפיאדה חשוכה ושמעתי שני בחורים משוחחים, שיחה שמשום מה נחרטה בזיכרוני. אחד אמר שהוא לא רואה את עצמו נשאר בישיבה, והשני שאל אם הוא עומד להתגייס לשלוש שנים. הראשון צחק בהפתעה: "שלוש שנים? למה מי מת? אני אמצא איזה סידור או משהו". מאז עבר בערך עשור, ונתקלתי בלא מעט בחורי ישיבה שמבחינתם שירות צבאי מקוצר הוא זכות מולדת.
אולי כדאי להזכיר מדי פעם – מדינת ישראל תובעת מכל בחור (בן 18 הוא לא "ילד") להתגייס לשנתיים ושמונה חודשים. יש טוענים ששירות חובה הוא רעיון רע ועדיף צבא מקצועי, אבל נניח את הסוגיה הזו בצד כרגע. כל זמן שהמדינה מניחה ששירות חובה הוא הדרך היחידה לשמור על הפלא שנקרא מדינת ישראל, חובתו המוסרית של כל אדם לתרום את חלקו. וזו לא רק חובתו אלא גם זכותו הגדולה, אחרי אלפיים שנות, להיות שותף להגנה על עם ישראל העצמאי.
אלא שכאן נכנס עוד עניין: לעם ישראל יש רובד פיזי וגם רובד רוחני, ובמשך אותן אלפיים שנים דווקא בזכות השני מביניהם שמרנו על זהותנו הלאומית. בשבוע זה ממש אנחנו חוגגים את הסיפור הגדול ביותר של המאבק על הזהות הזו, סיפור מופלא של שילוב בין מאבק רוחני למאבק צבאי נחוש. וכדי לשמור על המורשת שלנו ועל החיבור שלנו לתורה ולנותנה, אנחנו צריכים עמוד שדרה מסוים שישב וילמד תורה, יֵדע אותה ויעביר אותה הלאה.
המאמר הזה לא פונה לאותם רבים במדינת ישראל שאינם מזדהים כלל עם הפסקה הקודמת, ומבחינתם בחורי הישיבה הם משתמטים בהגדרתם המילונית. איתם מתנהל דיון נפרד, ובסופו של דבר קיבלה מדינת ישראל (גם אם כתוצאה מהסכמים קואליציוניים ולא כחוק יסוד) את ההנחה שבחורי ישיבה זכאים לשירות מקוצר, אם הם לומדים תורה. המאמר הזה פונה לאותם אנשים שכל כך מזדהים עם הצורך בעולם הישיבות, עד שהם כבר שכחו שיש גם עניין כזה שנקרא צה"ל.
חברים אהובים שבישיבות, לא קיבלתם את הזכות לדחות את השירות בשביל לעבוד חצי יום, ובטח שלא קיצרו לכם את השירות בגלל העיניים היפות שסרוגות בכיפה שלכם. כל בחור ישיבה צריך לשים לנגד עיניו את האחים שלו שאוכלים חול בגולני או לפחות מחזיקים את העיניים בעייפות במשמרות לילה בחמ"ל, ולנסות להתאמץ על התורה לפחות כמותם. לא בגלל החשש מביטול תורה ולא בגלל לחץ לימודי, אלא כדי להגשים את החוזה הכתוב בינו לבין המדינה: את פוטרת אותי באופן חלקי מחובתי האזרחית, ואני מעניק לך שירות אחר, רוחני אך חשוב לא פחות.
מי שמתאים לו יותר ללמוד תורה רק חצי יום, או פחות מזה – תבוא עליו הברכה. אבל שימלא בבקשה את חובתו כלפי הציבור.