לאמורא רבה בר־בר־חנה ישנה סדרת אגדות מופלאות. בעבר הבאתי בפניכם כמה מהן עם פירושו המאלף של הרב קוק. גם ר' נחמן מברסלב מתייחס לאגדות אלו אך דורש אותן באופן אחר, בדרכו המיוחדת והאסוציאטיבית. נראה כעת כיצד הוא מפרש אחת מאגדות אלו:
וְזֶה שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה (בבא בתרא עג, ב): לְדִידִי חָזֵי לִי הַהִיא אַקְרוּקְתָּא, דַּהֲוֵי כִּי אַקְּרָא דְּהַגְּרוֹנְיָא. וְאַקְּרָא דְּהַגְּרוֹנְיָא כַּמָּה הָוֵי, שִׁתִּין בָּתֵּי. אֲתָא תַּנִּינָא בַּלְעֵהּ. אֲתָא פֻּשְׁקַנְצָא וּבָלְעֵהּ לְתַנִּינָא, וּסְלִיק יְתִב בְּאִילָנָא. תָּא חֲזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילָא דְּאִילָנָא (ליקוטי מוהר"ן א, טו).
מסופר כאן על אקרוקתא, צפרדע, שהיתה גדולה כמו כרך של שישים בתים. התנין בלע את הצפרדע, והעורב בלע את התנין וישב על עץ. כעת נראה כיצד ר' נחמן מוביל אותנו למסע רוחני בעקבות אגדה זו:
אַקְרוּקְתָּא – פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, צְפַרְדֵּעַ. וְזֶה בְּחִינַת עֲלִיַּת הַיִּרְאָה לְשָׁרְשָׁהּ, הַיְנוּ דַּעַת, כִּי צְפַרְדֵּעַ הִיא מִלָּה מֻרְכֶּבֶת: צִפֹּר דֵּעָה. וְצִפּוֹר הוּא בְּחִינַת יִרְאָה.
הציפורים שרות, והמוזיקה שלהן מסמלת את היראה. לפי ר' נחמן, יראת ה' היא המידה הבסיסית, ההכרחית, שממנה יכול האדם להתקדם. הציפור מסמלת רגש דתי של האדם – היראה, שגורמת לו לשיר, להתפלל. לפי הקבלה ישנה הציפור האמיתית, המיוצגת על ידי ספירות נצח והוד, אך יש גם ציפור מזוייפת, ציפור שיוצר האדם, המנסה לרשת את הציפור האמיתית. ציפור כזו מסומלת על ידי בלק בן צפור ובלעם, ומה שניסו לעשות באמצעות הכישוף.
מעניין שמוטיב דומה מופיע בסיפור "הזמיר" של הנדרסן, שעובד לאופרה על ידי סטרווינסקי. זהו סיפור על קיסר סין שהיה לו זמיר ששר לו, ומשרתיו שכנעו אותו להחליף אותו בציפור מכנית, מזויפת. ר' נחמן מפתח בכמה מקומות את הרעיון על קיומו של הזיוף: רגש דתי מזויף, אידיאולוגיות מזויפות, שלעיתים קשה להבחין בינם ובין האמת, ולכן הם מסוכנים.
בלשון בני אדם
כעת הגענו לצפרדע, ר' נחמן משתמש במשחק המילים צפרדע = ציפור־דעה. הצפרדע היא ציפור שעברה טרנספורמציה. לשירה, שמקורה במדרגה של יראת ה', מתווספת כעת ה"דעה" – ה"תורה שבנגלה", כלומר מה שאנו יכולים להשיג ולתפוס באופן רגיל בעולם הזה. הצפרדע, ציפור־דעה, מסמלת את הדרישה מהאדם שתהיה בו גם יראה וגם דעת. כלומר, שהאדם ידרוש דעת אלוהים, אך מנקודת התצפית של יראת ה'. אולי זה מבטא גם את ההבדל בין המוזיקה הווקאלית של בתי הכנסת מול המוזיקה הכנסייתית. מסיבה זו ר' נחמן יוצא גם נגד החזנות המקצועית, כשאין בה את נקודת המוצא של היראה:
וְדָמְיָא לְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא – לְשׁוֹן: "קְרָא בְּגָרוֹן", שֶׁזֶּה בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה… כִּי עַל־יְדֵי עֲלִיַּת הַיִּרְאָה לִבְחִינַת דַּעַת, זוֹכִין לַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה. וְאַקְּרָא דְּהַגְּרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוָה, שִׁתִּין בָּתֵּי – זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה, כִּי כְּשֶׁאָנוּ קוֹרְאִין להקב"ה בִּתְאָרִים שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְהוּא נִמְצָא לָנוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, זֶה חֶסֶד ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם לֹא הָיָה בְּחַסְדֵי ה' יִתְבָּרַךְ, לֹא הָיָה כְּדַאי לִקְרֹא וּלְכַנּוֹת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּתְאָרִים וּשְׁבָחִים וְתֵבוֹת וְאוֹתִיּוֹת.
באגדה שלפנינו, הצפרדע דומה לכרך בשם הגרוניא. ר' נחמן דורש זאת במשחק מילים, מלשון "גרון". שירת הצפרדע, התפילה, תוביל את האדם מנקודת המוצא של יראה עם דעת, לרמת ההכרה הגבוהה ביותר. כאן מוסיף ר' נחמן משהו עקרוני ביחס לתפילה. בעולם הבירוקרטי שכולנו מכירים, אם טופס מסוים או בקשה מסוימת נוסחו או הוגשו באופן לא מדויק, זו סיבה מיידית לפסילה. אומר ר' נחמן שלא כך ביחס לקב"ה. הוא מוכן לשמוע לדברים המנוסחים בשפת בשר ודם. ולא רק בהקשר של תפילה, אלא באופן כללי יותר, ביחס לאופן שבו אנו תופסים את הקב"ה. זה חסד שעושה איתנו הקב"ה.
מי שזוכר את הסרט מלחמת הכוכבים, היו שם שני רובוטים. אחד מלא חכמה, והשני המתרגם. כך גם הפעולות והתפילות שלנו צריכות תרגום. יש איזשהו "מתרגם עליון", המתרגם את מה שאנו רוצים לומר לשפה האלוהית. אותו מתרגם נקרא "חסד", והוא מסומל על ידי אברהם. זוהי גישה שונה מהפילוסופים בימי הביניים שהתאמצו להגיע לדיוק פילוסופי ביחס לתפיסת האלוהות. ר' נחמן, והחסידות בכלל, לא הלכו בכיוון זה, אלא הדגישו את האפשרות להגיע לקפיצות בהכרה ובתפיסה מתוך הנפש פנימה. לפי ר' נחמן, את זה אפשר להשיג על ידי תפילה.
ההשתקפות של העששית
וְזֶה שִׁתִּין בָּתֵּי – זֶה בְּחִינַת חֶסֶד, בְּחִינַת אַבְרָהָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת", פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: זֶה בְּחִינַת אַבְרָהָם … וְזֶה "סַמְּכוּנִי בַּאֲשִׁישׁוֹת" – כְּמוֹ שֶׁמְּשִׂימִין אֲשִׁישׁוֹת כְּנֶגֶד אוֹר גָּדוֹל, כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּאוֹר הַגָּדוֹל עַל יְדֵי אֲשִׁישׁוֹת, כֵּן גָּזַר חַסְדּוֹ לִסְמֹךְ אוֹתָנוּ בַּתְּאָרִים וּשְׁבָחִים הָאֵלּוּ. וְזֶה לְשׁוֹן סַמְּכוּנִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת סָמֶ"ךְ, וּבְחִינַת שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, בְּחִינַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת סָמֶ"ךְ בָּתֵּי.
באגדה, הצפרדע היא בגודל כרך של שישים בתים. "שישים" מזכירה לר' נחמן את המילה "אשישות" שמזכירה את המילה עששית, שזו נברשת. בלי האות ע' נקבל ששית. ר' נחמן מלמד כאן דבר מעניין: העששית מבריקה מהאור החיצוני. אנו לא רואים את האור עצמו, אלא רק את ההשתקפות. "שישים" זה גם האות ס', שהיא במילה "סמכוני". בזכות החסד האלוהי, "סמכוני בעשישות", אנו יכולים להסתמך על היכולות המוגבלות שלנו שאינן מאפשרות לנו להגיע אל האור עצמו, אלא רק להשתקפות שלו. היכולות האנושיות שלנו הן להגיע לדעת וליראה, השאר זה החסד האלוהי.
האגדה מסתיימת בכך שהתנין בולע את הצפרדע, ועורב בולע את התנין ומתיישב על העץ. ולפי פירושו של ר' נחמן:
וַאֲתָא תַּנִּינָא וּבַלְעֵהּ – תַּנִּינָא זֶה בְּחִינַת נָחָשׁ, שֶׁמֵּסִית אֶת הָאָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ… וַאֲתֵי פֻּשְׁקַנְצָא וּבַלְעֵהּ – פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, עוֹרֵב. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל "מִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו כְּעוֹרֵב", וּ"מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה אַכְזָרִי עַל בָּנָיו כְּעוֹרֵב", הַיְנוּ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּלִי שׁוּם כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב לִכְלוּם אֶת עַצְמוֹ, וְנִתְבַּטֵּל כָּל עַצְמוּתוֹ וְגַשְׁמִיּוּתוֹ, וְנִתְבַּטֵּל כְּאִלּוּ אֵינוֹ בָּעוֹלָם. סְלִיק וִיתִב בְּאִילָנָא – שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת תּוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר… וְהוּא בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא… וְזֶה זוֹכֶה עַל־יְדֵי תְּפִלָּה…
כאן אומר ר' נחמן את הרעיון החשוב שלו. התפילה יכולה להוביל את האדם לקפיצה ההכרתית הגדולה למדרגת התורה שבנסתר, שהיא בחינת עולם הבא. כלומר, שבאופן רגיל היא מחוץ ליכולת בעולם הזה. אולם זו צריכה להיות תפילה מיוחדת, שאיננה נובעת מתוך אגואיזם ואינטרסים. כך יזכה האדם להגיע אל העץ, אל מדרגת התורה שבנסתר.
