המכינה הקדם־צבאית בעלי איננה יורדת מן הכותרות כבר תקופה ארוכה. השבוע שוב עלתה לסדר היום התקשורתי, עם שידור כתבתו של ישראל רוזנר בתוכנית "המקור" בערוץ 10. בכתבה שוב הוזכרו הציטוטים הקשים מן השנה האחרונה: ההומוסקסואלים כ"סוטים", נשות קריירה כ"בחורילות", וראש המכינה, הרב אלי סדן, המדבר על "הפשע והרשע של הפמיניזם המודרני". במקביל לתוכנית פורסמו גם ציטטות מסעירות חדשות של רבני המכינה. הרב אליעזר קשתיאל כינה את הספרות העברית "המיץ של הזבל" וקרא לשרוף אותה, והרב יוסף קלנר דיבר על מי שאינם שומרי מצוות כ"בוגדים" שיש לירות כדור בראשיהם.
מגיני המכינה מרבים לטעון שהרבה משפטים הוצאו מהקשרם, משום שיש מי ש"מחפשים את המכינה". אכן, יש משהו מאוס במעקב אובססיבי אחרי אדם או ארגון כדי לחכות למעידותיו, ועדיין אין הדבר פוטר את הארגון מאחריות למעידות, במיוחד כשהן חוזרות על עצמן, קל וחומר כשהן בוטות וחמורות כל כך.
יתר על כן: גם הטענה שהדברים הוצאו מהקשרם, או שמדובר בלימוד תורני שאינו מתכוון להורות הלכה למעשה בימינו, אינה פותרת את הבעיה. ראשית, כמו שהדברים נראים בצילומי השיעורים האלה, ההקשר הרווח אינו עיון למדני בסוגיה מקראית או תלמודית אלא דווקא שיחה אקטואלית המשתמשת, כדרך עולם התורה, בדימויים מן המקרא והתלמוד. אבל גם אם כוונת המרצים היא לדיון תורני נטו, שאין בו הלכה למעשה, ראוי שהדברים יובהרו במפורש תוך כדי השיעור, ולא לאחר פרוץ הסערה. לא כדי לרצות את התקשורת האורבת למעידות, אלא כדי שהתלמידים עצמם לא יתפתו לחשוב שמדובר בהלכה למעשה. הרי ההנחה המקובלת בעולם התורה, החרדי והציוני גם יחד, היא שפסוקי התורה ומסכתות התלמוד הם תורת חיים התקפה בכל דור. אם כך, מדוע שהתלמידים יניחו שנושאים מסוימים אינם רלוונטיים, אם הדבר לא ייאמר להם במפורש?
אבל השאלה המעניינת יותר היא מדוע מגיעות כל הציטטות האלה דווקא מהמכינה בעלי? אם התקשורת והשמאל מחפשים את הציונות הדתית, איך זה שלפחות עד היום הם לא הצליחו למצוא התבטאויות דומות במוסדות אחרים, בוודאי לא בהיקף שהדבר נמצא בעלי? ואיך כל זה מתיישב עם הרקורד המרשים באמת של המכינה בתחום הצבאי – 4,000 בוגרים, אלפי קצינים, 24 נופלים ובהם כמה דמויות מיתולוגיות של ממש: עמנואל מורנו, רועי קליין והדר גולדין.
כשחושבים על כך לעומק, נראה שאלה שני צדדי המטבע. המכינה בעלי, כמו כל מוסדות "הקו" מבית מדרשו של הרב צבי טאו, מבקשת להדגיש את הצורך של הזהות היהודית לתפקד כמשק אוטרקי, עצמאי, מבחינה רעיונית; לא להיות מושפעים מתרבויות זרות, ובמיוחד לא מן התרבות המערבית. מכיוון שאחת הסכנות הגדולות שהם מזהים בתרבות המערבית העכשווית היא הטשטוש בין הזהות הגברית והנשית, הם מתפתים ללכת לקיצוניות הפוכה, של הדגשה מהותנית מאוד של האבחנות בין הזהויות: גברים לצבא, נשים לבית.
ברובד בסיסי עוד יותר, המכינה בעלי משדרת עוד מטבע בעל שני צדדים: מטבע המאצ'ואיזם. מצד אחד, ראיית האידיאל בשירות קרבי תובעני וקשה ככל האפשר, ומצד שני סגנון דיבור בוטה ומחוספס – מהסוג שאפיין בעבר את מפקדי צה"ל וכיום יש בצבא מגמה להיפטר ממנו, ולא בהכרח לראות בו כלי נשק הכרחי של המפקד. באופן פרדוקסלי, דווקא במוסד תורני הפכו את סגנון הדיבור הזה למועדף, לפחות בקרב המחנכים; כאילו הוא עוד אחד מסממני "ארץ ישראל הישנה והטובה" שראוי להתגעגע אליהם.
רוזנר הקפיד להדגיש בכתבתו שחלק גדול (ואולי רוב) מבוגרי המכינה, וגם רוב צעירי הציונות הדתית, אינם נמצאים במקום שרבני עלי נמצאים בו. שיעור הבנות הדתיות המתגייסות עולה בהתמדה, וכך גם רמת המעורבות בתרבות המערבית, בצריכתה ואף ביצירתה. השירות המשותף עם חילונים בצבא, כמו גם החיים המשותפים באזרחות, עושים את שלהם. ככל שעוברות השנים מתרחקים רוב הבוגרים מעולם הערכים של מחנכיהם. אפילו הרב סדן עצמו השתמש בטיעון הזה כדי להוכיח לרוזנר שהמכינה אינה "מסוכנת".
יש משהו עצוב במחנך שמגן על התבטאויות פסולות שלו בנימוק שממילא תלמידיו אינם מקשיבים לו. במקום זאת היה רצוי שיפנים מלכתחילה את המסר שהם מבקשים לומר לו בכך: רב הפועל בתחומי הציונות הדתית, שאנשיה לא מתכוונים להפנות עורף בדלני לחברה שהם חיים בה, ראוי שידבר אחרת הן מבחינת התוכן ובוודאי בסגנון.
