לא אכחיש, נצבט לי קצת הלב כשנכנסתי עם הילד לחנות הכלבו בעיר הגדולה והוא נחרד למראה קישוטי חג המולד המשתלבים באביזרי החנוכה. פחות כאב לי עליו, יותר עליי, על שכבר התרגלתי וקצת גס ליבי בכל החנוכריסמס הזה המלא את רחובות הערים. זולג בקצב הולך וגובר מבתי העירייה והאוניברסיטאות אל בתי הספר וחלונות הראווה. היורש הצעיר התרעם על בעלי החנויות, אבל על אף שקל לתלות את האשם בהם או בראשי העיריות ומנהלי המוסדות, כדאי לשים לב שיש כאן גם משהו עמוק, משהו מהותי לחנוכה שלנו.
חנוכה הוא בסופו של דבר חג חילוני. המצוות שמתקיימות בו הן מצוות דתיות כמובן: הלל, על הניסים, הדלקת נרות. אבל כחג, הוא חג חילוני. כל המסיבות והפסטיבלים והאירועים – חילוני לגמרי.
נדייק שנייה את האמירה הזו, כי היא עשויה להיות קצת מבלבלת. יש עוד חגים עם מסיבות ופסטיבלים שלא בהכרח אומרים בהם דברי תורה. אבל בכל החגים המסיבות הללו הן מצווה דתית, ובחנוכה הן סתם מסיבות. "ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות", כתב השולחן ערוך, "שלא קבעום למשתה ושמחה". "סעודות רשות" זה אומר: אתם סתם אוכלים. מנקודת מבט הלכתית, חנוכה הוא בכלל לא חג. הוא פשוט זמן שמדליקים בו נרות ומודים על הנס ואחר כך חוזרים לעבוד וללמוד תורה. וכל המפגשים המשפחתיים והמסיבות עם החברים לעבודה? זה סתם. "סעודות הרשות". ואם זה סתם, אז אין הבדל גדול בין הסתם שלנו לסתם שלהם. ולמה לא לאחד את מסיבת החנוכה עם חגיגת הכריסמס שאומרת (עבור רוב החוגגים כיום) בדיוק אותו דבר?
ואם נאמר זמירות ותשבחות סתם כך בארוחת הערב של ט"ז בחשוון, גם היא תהפוך לסעודת מצווה? בחנוכה הדבר אפשרי, ואולי הוא אפילו כל העניין. כי הרי הסיפור של חנוכה הוא סיפור של ניצחון צבאי, שמתתיהו ובניו השקיעו מאמצים אדירים כדי להפוך אותו לניצחון רוחני.
לא היינו מעלים על דעתנו לאחד את חג הפסח והפסחא, גם אם הם נופלים בערך באותו הזמן, כי אלו חגים שיש להם תוכן. 94 אחוז מהיהודים בישראל קוראים את ההגדה בליל הסדר. וזה לא עובד בצירוף עם חג הפסחא. כמו שיום כיפור לא יכול להתחבר עם צום הרמדאן. בחנוכה, לעומת זאת, יותר אנשים אוכלים סופגניות מכאלו שמדליקים נרות בקביעות – שמונים אחוזים של אוכלי סופגניות. שזה מספר מטורף אם מורידים מכלל האוכלוסייה את הרגישים לגלוטן ואת שומרי המשקל. וכיוון שהסופגניות אינן קדושות יותר מן הצלי של חג המולד – גם אם הן לרוב כשרות יותר – אין שום סיבה לא לאחל, כפי שעשתה נשיאת בית המשפט העליון, לנוצרים וליהודים גם יחד, חגי חורף שמחים.
כאן נכנס לתמונה רבי משה איסרליש, הרמ"א. "נוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם", הוא כותב, "ואז הווי סעודת מצווה". יש אפשרות לקחת את הסעודות הללו, שהן לגמרי חול, ולהפוך אותן לקודש בעזרת שירות ותשבחות. מנקודת מבט הלכתית־משפטית זה רעיון מוזר מאוד: ואם נאמר זמירות ותשבחות סתם כך בארוחת הערב של ט"ז בחשוון, גם היא תהפוך לסעודת מצווה? אבל בחנוכה הדבר אפשרי, אולי הוא אפילו כל העניין. כי זה הרי הסיפור של חנוכה. סיפור של ניצחון צבאי, של הקמה מחדש של מלכות ישראל, אשר לכל אורכו השקיעו מתתיהו ובניו מאמצים אדירים כדי להפוך אותו לניצחון רוחני. התיאורים בספר מקבים על יישום דיני המלחמה של התורה, הנאומים של יהודה לפני הקרבות ואחריהם, זה משהו שאתם חייבים לעצמכם בחג הזה.
כל המאמצים הללו נדרשים משום שחנוכה הוא חג החיים האמיתיים. אנחנו כבר לא ביציאת מצרים, כשמישהו אחר עושה לנו את כל העבודה, בחומר וברוח. חנוכה הוא חג של בני אדם שפועלים בתוך העולם הזה, שנלחמים מלחמות אמיתיות ומנהלים פוליטיקה אמיתית. והם יודעים שעמוק בפנים יש שם קדושה, ואם נתאמץ מאוד נוכל לתת לה מקום ולהנכיח אותה. זו אופציה ממשית, ריאלית. אפשר למשש אותה בהדלקות נרות משפחתיות כשמעיזים להכניס לתוכן שירים או דיבורים של קודש, ורואים איך משהו באוויר משתנה, והמפגש סביב הנרות הופך את החיבור למשהו מעבר. אבל אם לא עובדים על זה, מהר מאוד החנוכה הופך לחנוכריסמס, בדיוק כמו שקרה בזמן הזה ובימים ההם, עם הקריסה המהירה והכואבת של מלכות בית חשמונאי.
