"הו הו הו", קרא סנטה קלאוס בשמחה, "הגעתי, אנשים טובים! שִלחו את ילדיכם לקבל מתנות!"
הוא עמד ליד המזחלת, עטוף בגלימת הצמר האדומה שלו, בשמש הצהריים הישראלית. איילי הצפון נראו מעולפים למחצה מהחום. כמה שכנים סקרנים הגיחו מפתחי הבתים. "מה אתה עושה כאן?" שאל בבוטות הבן המתבגר של פרידמן מבניין ג', "אתה לא באמת קיים".
סנטה חייך בסלחנות. "באמת לא הייתי קיים", הסביר, "אבל האמונה שלכם החייתה אותי. היו בקניון שלכם כל כך הרבה עצי חג מולד, כל כך הרבה תחפושות סנטה, אווירה כל כך שמחה עם שירי חג וקישוטים – וכל אלו הביאו אותי לכאן. מה זו בכלל הארץ המיוחדת והלא קרירה הזו שבה אתם חיים, נוצרים טובים שכמוכם?"
השכנים נבוכו. "זאת ישראל", אמרה לבסוף ענת לוינסקי מהוועד, "ואנחנו לא נוצרים".
עכשיו היה תורו של סנטה להיות נבוך. "ישראל? ארץ ישראל מהברית הישנה? ואתם אולי יהודים? בני אברהם, יצחק ויעקב?"
הנוכחים הנהנו.
אתם יכולים לשיר שירי שלג עד מחר, אבל זה המזרח התיכון. הסמלים הללו אינם שלכם. אין דבר יותר פרובינציאלי מהעמדת פנים אוניברסלית
סנטה קינח את הזיעה ממצחו. "אז למה קראתם לי, אם מותר לי לשאול? למה העצים והשירים? זה לא החג שלכם".
"אנחנו לא רואים בחג המולד חג דתי", הסביר לו בידענות ארז מועלם מהפנטהאוז, "זה פשוט חג אזרחי כזה".
"מה אזרחי בחגיגת היום שבו לפי אמונתנו נולד אלוהי הנוצרים?" תמה סנטה.
"זו פשוט הזדמנות לחגוג, מין פסטיבל", ניסתה לוינסקי להסביר. "זה מבחינתנו ביטוי של הכלה וסובלנות וקבלת האחר. סתם אירוע של קניות וקישוטים".
"הכלה וקבלה? להציג את היום הכי קדוש לנו, הנוצרים, כאירוע סתמי של שופינג?" סנטה התקשה לשמר את חיוכו הנצחי. השומעים משכו כתפיים במבוכה.
"זה לא נראה לכם קצת פרובינציאלי?" הוסיף סנטה, "כלומר, אין דבר רחוק ממני יותר משיפוטיות אקלימית, אבל קל לראות שאנחנו לא בלפלנד. מזיעים כאן בסוף דצמבר. כל ההווי של מזחלות שלג המעוטרות בפעמונים לא בדיוק מתאים למדינה הזו. אתם יכולים לשיר שירי שלג עד מחר, אבל זה המזרח התיכון. הסמלים הללו אינם שלכם. הם מנותקים לא רק מהעבר שלכם, אלא גם מההווה. אין דבר יותר פרובינציאלי מהעמדת פנים אוניברסלית. אתם באמת מצליחים לדמיין שאתם בסקנדינביה או לפחות בוורמונט, בזמן שהנהג בטנדר של חזי מלך השקשוקה חותך אתכם ברמזור, בעודו מקלל בשתי שפות שֵמיות?"
"שמע, לא חשבנו על זה ככה", אמר מועלם, "אבל אולי אתה לא צריך להיות כל כך כבד. תזרום".
סנטה נאנח. "לא תמיד הייתי הקדוש הפטרון של הקומדיות הרומנטיות. פעם הייתי איש רציני. מדי פעם אני נזכר בזה. שמעו, אחת משלכם, הסופרת היהודית־אמריקנית אניטה דיאמנט, אמרה פעם שיהודי שרואה עץ חג מולד נזכר באלפיים שנות רדיפה. זה לא ענייני, זה הזיכרון שלכם וזו הרדיפה שלכם, ואני לא רוצה להתערב, אבל בכל זאת…" ההצהרה של סנטה הפכה למלמול, ונראה שחלפה בראשו המחשבה שאולי הגזים קצת, ולכן הוסיף ליתר ביטחון "הו הו הו" וחייך חיוך מעושה, אבל אף אחד לא קנה את זה.
"בעיתון הארץ כתבו שעץ חג המולד זה מרי אזרחי", אמר מישהו.
"איזו מרי?" שאל סנטה בפליאה.
ענת לוינסקי מהוועד כחכחה בגרונה, כדי לשבור את השתיקה המביכה. "אם כבר אתה כאן, אולי תדליק איתנו נרות חנוכה? זה יהיה מאוד מכיל".
"בטח", אמר סנטה, "ואם כבר מכיל, בואו נאכל תרנגול הודו ממולא בקניידלך. או שנסכים שיש דברים שעדיף לא לערבב".
"אז אתה הולך, סנטה?" שאל אחד הילדים.
"כן", אמר סנטה. "האיילים כבר נמסים מהחום. וממילא אני רק אלגוריה פובליציסטית שנוצרה לצורך הטור הזה".
הילדים לא כל כך הבינו את המשפט האחרון, אבל הבינו שהמתנות שלהם בסכנה.
"אז לא תשאיר לנו מתנות, סנטה?" שאל אחד הקטנים.
"בהחלט כן", אמר סנטה, "אשאיר לכם שלוש מתנות: כבוד עצמי, זיכרון לאומי ושכל ישר. ואני מצפה שתתחילו להשתמש בהם, ושלא נתראה עוד לעולם".
