אספר לכם על היום שבו ביטלתי את המינוי לעיתון הארץ. במשך שנים החזקתי בו בבחינת "דע את האויב". אבל לא גדעון לוי, לא עמירה הס ואפילו לא מאמרי הפלצות של רוגל אלפר שברו אותי. היה זה בבוקרו של יום שישי אחד, כאשר על השער של אחד ממוספי העיתון הופיעה תמונה של איבר מוצנע באצטלה של יצירת אמנות. באותו רגע אמרתי – עד כאן ידידיי. יש גבול. אין שום סיבה בעולם שאחד מילדיי יצטרך להיתקל בתמונה כזאת על הקפה הראשון של שבת בבוקר. כשסיפרתי על זה לחברה תל־אביבית היא הגיבה בצחוק משועשע. "נראה לי שלא הבנת את הקטע, זה כל הרעיון! רוצים לנרמל את העירום. רוצים לקרוא תיגר על ההבניה החברתית הזו". פתאום כולם רוצים לנרמל. לנרמל עירום, לנרמל חשיפה, ועכשיו גם הפציע במחוזותינו טרנד חדש ורענן – לנרמל הפרשות אדם.
שם זה הכה בי – רק עשר בנות בעולם מכירות אותי יותר ממה שאני מכירה את עצמי
משתגעת מחוסר היעילות, רק רציתי לחדש דרכון
פרשת הרב טאו: היזהרו מכל קבוצה חזקה שבראשה עומד מנהיג שמקבל יחס של גורו
בשבוע שעבר הופצה בקבוצת עיתונאיות שאני חברה בה תמונה משדרות רוטשילד ובה שלט ענק המבשר על תערוכה שעוסקת בזכות האישה על גופה. בתמונה מוטבע ציור המדמה דם וסת. ככה, פרוש באמצע הרחוב לעין כול. התערוכה הזו היא חלק מטרנד כללי ששוטף את הרשתות החברתיות והתחיל לחלחל גם למדיות אחרות.
התפתחה פה תרבות שסוגדת לחשיפה. תחומים שפעם נחשבו למסתוריים ואינטימיים עוברים יציאה מאולצת מהארון ונעשים מופקרים לציבור
בחודש יוני יצא לטלוויזיה קמפיין חדש של חברה המשווקת לבנים לתקופת הווסת. בפרסומת רואים צילומים מאוד גרפיים של אישה בזמן מחזור. והרשת נרגשת. סוף סוף מראים בטלוויזיה איך זה נראה באמת. לא עוד תמונות של דוגמניות עושות פליק־פלאקים. לא עוד צילומים סטריליים עם נוזל כחול ונעים לעין. סופסוף מראים את מה שעובר עלינו.
קראו לי טהרנית. רגמו אותי באבנים על כך שאיני מוצאת בנרמול הזה שום דבר נורמלי, אבל מותר לעצור רגע ולשאול למה חשוב שידעו מה עובר עלינו? למי זה מועיל? והכי מעניין – למה תמיד האידיאולוגיות האלה פוגשות את הגוף הנשי?
כולנו יודעים למה משמשים מגבונים למשל, אבל אף חברה שמשווקת אותם מעולם לא העלתה על דעתה לשים על האריזה תמונה של צואה. הרעיונות האלה מגיעים מלמטה, מאיזה צורך של נשים המזוהות כנכונות להסביר לנשים הלא נכונות למה זה בריא ומבורך ומשחרר עבורן להראות, להנכיח, ועוד מילים נכונות שכאלה.
אני כמובן מכירה את הטיעונים – פעם לא דיברו על זה. כל סיפור הווסת היה בגדר סוד. ילדות לפעמים הגיעו לגיל 12 וגילו את זה לבד. צריך לתווך. צריך להסביר. אוקיי, יש היגיון. אבל יש הבדל בין לנרמל וסת בשלט חוצות לניהול של שיחות נשים או שיעורי מיניות בבית הספר. יש מקומות שבהם אפשר לדבר בפתיחות על העניין בלי להפוך אותו למוצר גרפי.
כשאני פוגשת ברעיונות כאלה, שעטופים בניחוח חזק של פרוגרסיביות, אני תמיד הולכת אחורה לאינטרס. כי זה מה שצריך לשאול – מה האינטרס. את מי זה משרת? ובכן, בטח לא את הנערות שלנו. בטח לא את הנשים. כשאנחנו בוחרות להפוך את הפיזיולוגיה שלנו לפומבית, הגוף שלנו ממשיך להיות אישיו, וזה הדבר האחרון שמעצים נשים.
התפתחה פה תרבות שסוגדת לחשיפה. תחומים שלמים של חיים שפעם נחשבו למסתוריים ואינטימיים עוברים יציאה מאולצת מהארון ונעשים מופקרים לציבור. כבר לא נותר שום דבר שנשאר בממד האינטימי.
התופעה הזאת היא חלק ממגמה כללית יותר, שבה נהיה פתאום נורא מגניב ולגיטימי ונכון לדבר על הכול. הרשת מוצפת בצילומי מסך של שיחות אינטימיות בין בעלים לנשותיהם, כביכול כדי להצחיק. המחשבה על כך שלפעמים בן הזוג אפילו לא מודע לכך ששיחה פרטית שלו עולה לקבוצת נשים הומוריסטית בפורום של חצי מיליון נשים לא תמיד מובאת בחשבון.
זה מתחיל מתערוכה ומפרסומת לתחתוני מחזור, וזה נגמר בסיפור גדול יותר, על מות האינטימיות. הכול בחוץ. הכול משותף ומצולם ומתואר ומוגחך. המסתורין הפך למילת גנאי. האינטימיות הפכה לבזויה.
אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי על קיומה של הווסת. זה קרה כשלכיתה הגיעה תלמידה שגדולה מאיתנו בשנה עם קצת פחות תמימות. יום אחד היא אספה את כל הבנות וסיפרה לנו. כמובן היינו בהלם, לא האמנו לה. אבל אני זוכרת את הרגע הזה כרגע מתוק של חבורת ילדות מתלחששות. זו הייתה דרך חמודה ולגיטימית לגלות את גופנו. לא הייתי רוצה שהילדה שלי תגלה אותו על ידי בהייה בשלט ענק ברוטשילד, ובטח שלא דרך פרסומת שלא מעוררת בה שום דבר מלבד גועל ורתיעה.
