"אין לי זמן להיות קורבן", אמרה לי השבוע צופית גרנט בערב שהקדשנו לגיבורות נשיות. זה היה משפט מכונן. היא תיארה איך כילדה בת חמש, הייתה שוכבת בתוך ארון חשוך, מביטה באלומת האור הדקה שנכנסה בחריץ הדלת ומחליטה להילחם על חייה. היא לא הכריזה על עצמה כאבדה, היא משיבה אבודות ואבודים. היא דואגת שלא להיות קורבן. היא ממלאת את הזמן כדי שלא יהיה לה זמן, זמן להיות קורבן.
"לעתיד לבוא", אמרו חז"ל, "יתבטלו כל הקורבנות חוץ מקורבן תודה". למה מחשיבים חז"ל את התודה כקורבן? מילא כשחטאתי, אני מקריבה משהו מעצמי, מתקרבנת על ההחטאות, אבל תודה?! ככל הנראה התודה היא הקרבה אדירה מכיוון שהיא מחייבת להכיר בחשיבותו של הזולת או הא־ל כמישהו שהיה שם כשהיינו זקוקים לו. הזולת מוזיל, לכאורה, את הערך העצמי שלנו, הנה, אנחנו מודים באשמה: אנחנו זקוקים.
ה"קורבן" הזה הוא בעיניי בדיוק חג הנשים הפלאי "עיד אל־בנאת". עוד לפני שמישהו חשב שלנשים אסור לחגוג לבד, הן קבעו עובדה ומדי שנה בנר שמיני של חנוכה, נחגג חג הנשים ש"קבעום ועשאום". כדי לחגוג, הן החליטו שהן צריכות זמן. זמן שיכלו בקלות להתקרבן בו, אבל אין לנו זמן להיות קורבן. אנחנו נקריב ביחד את קורבן התודה הזה שלפיו אני לא יכולה בלעדייך ואת לא יכולה בלעדיי וכולנו לא יכולות להתהלך בעולם בלי אהבה. אנחנו זקוקות לחברות נשית כדי להבין ביחד שהודאה בנחיצותו של הזולת, הודאה בצורך לאהוב ולהיאהב, ברצון לתת לאיש ולילדים ולבית, היא לא התקרבנות. ערב שלם, יֵשבו נשים ויספרו ניסים, כאלה שקרו וכאלה שעדיין לא.
אנחנו נקריב ביחד את קורבן התודה הזה שלפיו אני לא יכולה בלעדייך ואת לא יכולה בלעדיי וכולנו לא יכולות להתהלך בעולם בלי אהבה
כשעלתה צופית גרנט לבמה, היא אמרה בשקט: "אמרו לי שלא לעשות את זה כאן, אבל אני לא יכולה להתאפק", ואז, היא פרצה בשירה אדירה "אולה, אולה אולה אולה!" זה היה בערב הזכייה של ארגנטינה במונדיאל וקהל האלפים שאג איתה. כשהתיישבה אחרי המהומה, אמרה לי: "את יודעת? אני ממש לא מבינה בכדורגל וגם לא מעניין אותי מי ינצח, אבל יש לי שני בנים שנסעו למונדיאל בקטאר וכל כך רצו שמסי ינצח אז אני כל כך שמחה שהילדים שלי שמחים!" המשפט הזה היה חג הנשים בעיניי. אושרי קשור בחוט לאושרם של אהוביי וזה חלק בלתי נפרד מהמימוש העצמי שלי.
"הגביע הזה לא שלנו", יתחננו האחים בפרשת השבוע. גביע מלכותי, סמל מעמד, אבל הם לא ירצו שיטמינו אותו בשקיהם מפני שהם מבינים שהוא לא שווה את פירוק המשפחה. מבחן הגביע היה קטליזטור גאוני של יוסף, מראה מול פניהם של האחים שבגדו בו ובנחיצותו. "הבוא נבוא להשתחוות לך?" הם שואלים את יוסף בזלזול כשהם נערים, הם עדיין לא שחקני קבוצה. נשים מבינות את חשיבות הקבוצה המשפחתית הרבה קודם. יוסף הוא רק תלמיד של אמא רחל, זו שמוותרת ערב אחד על הזכייה. היא לא תהיה הערב הכלה ששותה מהגביע מפני שהחיים הם משחק קבוצתי. בניגוד למה שהאכילו אותנו בקטנותנו, היא לא קורבן, היא עסוקה במשהו גדול בהרבה עכשיו.
אחד הסיפורים שמככבים בעיד אל־בנאת הוא סיפורה של סול, סוליקה הצדקת. את סול מוציאים להורג במוות נורא מפני שהיא מסרבת להינשא לבנו של האמיר, אבל הסבא הגדול שלי, רבי חיים שושנה, סירב למתג אותה כאישה־קורבן אולטימטיבית. הוא לא אהב את צורת ההזדהות הזו עם דמותה.
בתחרות שירה שנערכה בשנת 1952, זיכתה ועדה שהורכבה מהנשיא יצחק בן־צבי וד"ר יוסף יואל ריבלין את סבא שלי בפרס ראשון. הוא כתב על "סוליקה הצדקת", אבל הוא תיאר אותה כמי שיש לה עוצמות אדירות, לא רק מול האמיר ובנו, אלא גם ובעיקר, מול אביה, ראש הקהילה, ששכנע אותה בלב שבור לנהוג כאנוסה ולהציל את חייה.
"האב על בתו, רחמיו נכמרו / מדאגה, עצמותיו לשאול נפזרו / לבתו האהובה ערך מכתב / ובדמע לב כתב: / בתי טהורת הנפש / אנא קראי למאסרך חופש / בקבלך דתם למראה עין־רואך / ועל דתך תשמרי בסתר ליבך / דברי המכתב קשה בליבה פגעו / ואותו בחימה שפוכה ידיה קרעו / ולעצתו של אבא הפעם לא אובה ואשמע / בקרב עם זר לא איטמע".
זו הייתה הפעם הראשונה אולי, שמישהו ייחס איזושהי פעולה רצונית לסול הצדקת. היא מככבת בסולו נורא שלא בחרה בו, אבל אין לה זמן להיות קורבן. היא חייבת לסמן לקבוצה שלה בדקה התשעים, במשחק שלא תהיה בו הארכה, שנשים לא מוכנות לחיות מתוך ויתור מודע על האהבה. הן זקוקות לאהבה ולא פחות מכך, היא זקוקה להן, שיחגגו אותה. חג נשים שמח.
