השבוע הסתיים המונדיאל, אירוע הספורט החשוב ביותר של האנושות. כדורגל הוא הספורט הפופולרי בעולם, והמונדיאל הוא התחרות הלאומית הנדירה והנצפית ביותר. פעם בארבע שנים העולם עוצר את נשימתו לחודש, בזמן שהנבחרות הלאומיות הטובות ביותר מתחרות על הכתר. 22 אליפויות עולם התקיימו עד היום, וזכו בהן שמונה מדינות בלבד. כבן לעולה מארגנטינה, ירשתי מינקות אהדה למדינה הדרום־אמריקנית, ואהבה שאי אפשר להסביר לכדורגל. זו אהבה מידבקת, שעברה גם לשלושת בניי, שכולם משחקים. המונדיאל הזה גם היה חשוב לי באופן מיוחד, ועקבתי אחריו מקרוב. להלן חמישה לקחים שהפקתי ממנו.
הון שחור
המונדיאל נערך בקטאר, מדינה שקשורה לכדורגל עוד פחות מישראל. בשל מזג האוויר, הוא התקיים תוך כדי הליגות באירופה, בתזמון גרוע מאוד. בקטאר לא היו תשתיות מתאימות, והיא התחייבה לבנות אותן לאירוע. מדובר גם במדינה מוסלמית עם חוקים שפוגעים בצופים ובערכי פיפ"א. נסכם: מונדיאל בתזמון גרוע, במדינה בלי כדורגל, עם חוקי שריעה, ובלי התשתיות הנדרשות. מדוע, אם כן, קטאר? התשובה: כי הכסף מדבר.
- ההנהגה החרדית מטעה את הציבור שלה: אורח החיים שלהם לא בר-קיימא
- הצעדים של אבי מעוז הם דוגמה קלאסית לכשל של שלטון הימין
- ההצלחה הפוליטית של המפלגות הדתיות-חרדיות היא נקודת התורפה של ישראל
הקטארים השקיעו בין 200 ל־300 מיליארד דולר בבניית תשתיות למונדיאל – בערך פעמיים התקציב השנתי של ישראל – וכעת אין להם צורך בהן. מתברר שקשה לעצור מדינה סמכותנית עם הון גדול ומעט עכבות כשהיא מחליטה לעשות משהו, גם אם בדרך נהרגים מאות פועלים במהלך הבנייה העצומה, או צריך לשחד פקידים ופוליטיקאים בכירים במוסדות האירופיים הגדולים.
"בחודש האחרון לא ישנתי ולא אכלתי. בקושי נשמתי. חשבתי, חלמתי ודמיינתי כדורגל, פסים תכולים־לבנים. כאילו נפער פתח של 36 שנה במרחב החלל־זמן"
אבל למען האמת הקטארים לא מודאגים. הצורך בהם כספקית אנרגיה לאירופה גדל מאוד בשל המלחמה באוקראינה, והם מחוזרים מאי פעם. המונדיאל רק הדגים שוב שגם באירופה, לפני הספורט, לפני המוסר, לפני הזכויות, לפני הערכים, לפני הכול, עומדים ההון והדלק.
מודרנה ערבית
בסופו של דבר, מבחינה ספורטיבית, המונדיאל היה מצוין. כך גם מספר הנבחרות הערביות והמוסלמיות שהגיעו אליו. מלבד קטאר החלשה, הגיעו גם איראן, ערב הסעודית, תוניסיה ומרוקו. בקרב הכתבים הישראלים שהגיעו למונדיאל התרחשה התפכחות פוליטית מסוימת כשפגשו את הרחוב הערבי העוין, אבל האמת היא שהמונדיאל הזה צריך לחולל בישראל גם התפכחות ספורטיבית.
חלק מהנבחרות הללו, שפעם עלינו עליהן ברמה, שיחקו כדורגל נחוש וטוב, וברור שהן התקדמו מאוד. סעודיה ניצחה את ארגנטינה, איראן ניצחה את ויילס, תוניסיה חילצה תיקו מדנמרק וניצחה את צרפת, ומרוקו הגיעה עד לחצי הגמר – אחרי תיקו עם קרואטיה וניצחונות על קנדה ובלגיה בשלב הבתים, ניצחון על ספרד בשמינית הגמר ועל פורטוגל ברבע. היא נעצרה רק על ידי צרפת בחצי הגמר.
ההתקדמות הזו מרשימה בכל קנה מידה, והיא לא מקרית. על כר הדשא בכדורגל יש מקום גם למזל, אבל בעידן הנוכחי כל מה שקורה עד שעולים למגרש הוא מקצועי לגמרי. הכדורגל הוא תעשייה יקרה, חכמה ותחרותית. זה הספורט הפופולרי ביותר בעולם, והוא מגלגל הון עצום. שחקנים מתגלים ומוכשרים באופן קפדני ומושכל מגיל צעיר, התשתיות משופרות, ומחלקות הילדים והנוער מרשימות. ההתקדמות של שחקנים וקבוצות איננה פרי המזל, אלא תוצאה של השקעה והכשרה.
בעניין הזה ישראל מדשדשת, אם לא הולכת לאחור. ישראלים אוהבים ספורט בכלל וכדורגל בפרט, וילדים רבים מתאמנים בקבוצות ונבחרות, אבל כבר בגילי הילדים והנוער אנו נראים כמו מדינה נחשלת. בזמן שהעולם הערבי מצליח להעמיד נבחרות כדורגל מודרניות, אצלנו יש ניהול כושל, אימון חובבני וחוסר מקצועיות מובהק, והתוצאות בהתאם. מדובר בתמרור אזהרה משמעותי הרבה יותר מספורט בלבד.
גיבור מילניאלי
ונעבור במעבר חד לכדורגל ולארגנטינה. "מילניאלס" הם דור ה־Y, מי שנולדו בשנות ה־80 וה־90. ליונל מסי, פלא הכדורגל, נולד ב־1987. כגודל כישרונו, כך כובד העול הלאומי שהועמס על כתפיו מילדות: לשחזר את ההישג של דייגו ארמנדו מראדונה ולהביא לארגנטינה תואר עולמי.
למסי ולמראדונה משותף הכישוף ברגל שמאל ובמוח הכדורגל הגאוני. בכל השאר, ההבדלים ביניהם תהומיים. מרדונה נולד ב־1960, ובמהלך הקריירה שלו ניסה שוב ושוב לשחזר את העלייה מתהומות העוני שבהן גדל לפסגת העולם. הוא נלחם מילדות במגרשים בוציים ששיחקו בהם כדורגל אגרסיבי, וצמח מקבוצות קטנות עד לתהילה גלובלית. היה לו אופי בעייתי שסיבך אותו כל חייו, אבל אי אפשר להכחיש גם שהוא היה מנהיג טבעי. הוא לקח נבחרת ארגנטינאית בינונית והביא אותה לאליפות עולם (השנייה של ארגנטינה) ב־1986, ועם נבחרת חלשה השיג סגנות עולם ב־1990. הוא לקח קבוצה שגרתית כנאפולי, והפך אותה ליהלום. דייגו לא חיפש חיים נוחים, אלא הירואיות, והוא תוגמל על כך בהערצת־עד של האוהדים. הקבוצות שלו נישאו על כתפיו; הוא משך את כל האש ולקח את כל האחריות. הכול עבר דרכו, על המגרש ומחוצה לו.
המילניאל מסי לא נולד עשיר, אבל כבר בגיל 13 עבר לקבוצת הפאר של ברצלונה. הוא ספורטאי למופת, עובד קשה, מחויב ואחראי, אבל הוא שיחק כל חייו כשמסביבו שחקנים מעולים מכל העולם, שחלק גדול מהם מנהיגים את הנבחרות הלאומיות שלהם. למסי היה תפקיד בקבוצה: למקסם את הכישרון ההתקפי חסר התחרות שלו. לאחרים היו תפקידים אחרים. מסי שחקן קבוצתי מאוד ואדם נוח, אבל הוא לא מנהיג טבעי, ובאירופה גם לא נדרש להיות.
הארגנטינאים, שעקבו בגאווה גדולה אחרי הכישרון והתארים למכביר של מסי, חיכו לדייגו השני. אבל הוא לא הגיע. מסי לא אשם. זה לא האופי שלו, לא ניסיון החיים שלו, ולא ההכשרה הספורטיבית שלו. הוא מדור אחר, שגדל לתוך מסגרות מקצועיות שבהן כולם עובדים בשבילך והכישרון הוא הכול. מסי כבש הרבה במדי הנבחרת, אבל במעמדים הגדולים, כשהציפיות ממנו היו בשיאן והאתגר היה הגדול ביותר, הוא לא התעלה.
השיא הגיע בהפסד לגרמניה בגמר 2014, ובהפסדים בגמר בפנדלים לצ'ילה באליפות דרום־אמריקה (קופה אמריקה) ב־2015 ו־2016. בארבעה מונדיאלים מסי לא כבש בכלל בשלבי הנוק־אאוט, וכך גם בגמרים בקופה. השחקן שהיה הכי פופולרי בעולם כולו, הפך להרבה פחות אהוד במולדתו שלו. נוצר משבר אמון בין הנבחרת, שבארגנטינה היא הכול, לבין הקהל. כשארגנטינה הפסידה לצרפת בשמינית הגמר ב־2018, כולם כבר ידעו: מסי לא מנהיג, ולא מגיע לרגעי ההכרעה בנבחרת.
כולם ידעו, חוץ מעוזר המאמן ליונל סקאלוני, שאחרי אותו הפסד לצרפת קיבל את המפתחות לנבחרת. סקאלוני הוא מאמן צעיר ומבריק בפן הטקטי, וגם בפן האישי. הוא הביא שקט נפשי, ובנה מחדש את הנבחרת. אני עוקב אחריה באדיקות, עם שלושת בניי. ראיתי אותה בהתהוות ממרחק מטרים ספורים לפני כשלוש שנים כששיחקו בארץ נגד אורוגוואי. המשחק הסתיים בתיקו, אבל היה ברור לנו שמשהו השתנה. היה קסם באוויר. כימיה וחיבור בין השחקנים, גאווה ונחישות. גם מסי נראה משוחרר. החשש נעלם והוחלף בביטחון, בלחימה, ובשיטת משחק חדשה וחכמה.
מה עשה סקאלוני? הוא בנה נבחרת למסי המילניאלי, עם דור שחקנים ארגנטינאי חדש, צעירים ממנו בכעשור (דור ה־Z). השחקנים האלה גדלו כשתמונות שלו על קירות חדריהם. הם מעריצים אותו. הם לא מצפים שהוא יישא אותם על כתפיו, הם רוצים לשאת אותו על כתפיהם. מסי לא נדרש להיות מנהיג – בשבילם הוא נדרש רק להיות. מבחינתם הוא הולך על אוויר. הם נלחמים בשבילו בלי שיבקש, ומגינים עליו כשומרי ראש בגופם. לא פחות מאשר הם רוצים תארים בשביל עצמם ובשביל ארגנטינה, הם רוצים אותם בשביל המורשת של מסי.
כך הוריד סקלוני את הלחץ ממסי. הנבחרת למדה לשחק מסביבו. לא כל הכדורים הולכים אליו. לא כל הגולים עוברים דרכו. לא מחפשים אותו כמושיע וכמנהל המשחק. מסי רץ כשהוא חושב שצריך, ומתפקד כשחקן חופשי. לא הכול סובב סביבו, אלא יש לו תפקיד, כמו בברצלונה של פעם. הדור הצעיר מפצה על היעדרו בהגנה ורץ בשבילו – וכמה שהם רצים, עם כל הלב והנשמה. מסי קיבל מסקאלוני נבחרת שבנויה בדיוק בשבילו – והנה יצאה ממנו, בגיל המופלג של 35, נחישות, מנהיגות ודוגמה אישית. זו לא מנהיגות מסוג המחויבות הנפשית וההקרבה הטוטליות של מראדונה, אלא מנהיגות מקצוענית של כדורגלן מילניאלי. זה מה שמסי נותן, וזה מה שארגנטינה הייתה צריכה.
כאן חובבנות
סקאלוני חולל, לצד השינוי החברתי, גם שינוי טקטי גדול, והנבחרת הארגנטינאית נולדה מחדש. התוצאות לא איחרו להגיע. למונדיאל היא באה כאלופת דרום־אמריקה, אחרי ניצחון 0:1 על ברזיל בשנה שעברה, ועם הגביע הבין־יבשתי, אחרי ניצחון 0:3 על איטליה. "קללת מסי" נשברה. כבר שנתיים שארגנטינה מציגה את הכדורגל הכי מודרני, מתקדם ומתוחכם מבין הנבחרות הקיימות היום. סקאלוני חיבר את הנבחרת בחזרה לארגנטינאים, שהתחילו לשיר על ה"מוצ'אצ'וס" שגורמים להם לחלום על האליפות "השלישית".
את הנבחרת ראיתי בעיקר בשידורים באנגלית ובספרדית. גיליתי שדרים ופרשנים מקצועיים ונהדרים, עם הבנה עמוקה של המשחק, המערך, שיטת המשחק, החוקים וההחלטות. הרמה של הצופה עולה עם פרשנות כזו, שמצביעה על היבטים שלא רואים או מבינים מצפייה רגילה.
איזו נפילה הייתה זו לעבור לשידורי "כאן" במונדיאל. שדרי הספורט הישראלים מתמקדים ברכילות, טריוויה והימורים. כדורגל הוא מבחינתם הזדמנות לשעשועון ידע. הם אוהבים כדורגל, והם נחמדים ומתלהבים, אבל הם לא מקצוענים.
למשל, השיטה החדשה שהביא סקאלוני לנבחרת נעוצה בעיקר בעבודת הקישור במרכז המגרש. לרוע המזל, ארגנטינה הגיעה למונדיאל עם מכת פציעות, בעיקר בקישור. סקאלוני נאלץ לעשות לאורך כל המונדיאל התאמות רבות ולשנות באופן משמעותי ממה שהביא את הנבחרת לשתי הזכיות ולמונדיאל. ארגנטינה שיחקה בעצם במערך הרגיל שלה רק במשחק הפתיחה ובגמר, ואף פעם לא בהרכב הרגיל.
הייתה כאן דרמה גדולה למאמן, לשחקנים, ליריבות, לאוהדים ולצופים. עקבנו במתח אחרי כל שינוי, כל מערך חדש, כל תפקוד שונה, כל חילוף. במונדיאל כל שינוי כזה הוא הימור על כל הקופה. זה היה מותחן עצום – אבל אל דאגה, הוא נחסך לגמרי מצופי "כאן". השדרים בקושי הכירו את הנבחרת, מועמדת מרכזית לאליפות. הם לא הכירו את השחקנים הלא כוכבים, לא הבינו את המערך ואת התפקודים, ולא ידעו מה סקאלוני עושה ורוצה. עבורם הכול זה מסי ומסי, העיניים רק על השחקן עם הכדור, והאווירה ביציעים. מדובר באנשים נחמדים ואוהבי כדורגל, אבל מבחינה מקצועית־ספורטיבית, זו הייתה חלטורה אחת גדולה ויקרה של השידור הציבורי. אם גם זו אינדיקציה לפערי המקצועיות בין ישראל לשאר העולם, אבוי לנו.
ניסים קורים
הגענו לעניין האחרון, שהוא אישי לגמרי. ב־1986, סמוך להנפת הגביע של מראדונה, חגגתי בר מצווה. מונדיאל הוא דבר נדיר, זכייה דבר עוד יותר נדיר, ומראדונה היה רק אחד. מבחינתי זכיתי בפיס. כל ניצחון השתלב עבורי בחגיגות בר המצווה, עד הנפת הגביע של דייגו אחרי גמר דרמטי. זו הייתה חוויה קוסמית של אושר טהור שהולכת איתי כל החיים. זכיתי במתנת הבר־מצוה הכי טובה בעולם שאפשר לקבל.
נדמה לי שכבר הזכרתי שאנחנו משפחה שמאוהבת בכדורגל. בקרוב הבן הקטן שלי, כדורגלן פעיל כמובן עם רגל שמאל דומיננטית ומעריץ מושבע של מסי וארגנטינה, חוגג בר מצווה. בקושי העזתי להתפלל שיקרה לו הנס שקרה לי. זה היה יותר מדי לדמיין. תקווה בלתי אפשרית. לא זוכים בפיס פעמיים.
כמעט את כל המשחקים ראינו עם אבי הארגנטינאי, כמו אז ב־1986. בחודש האחרון לא ראיתי ולא שמעתי, לא ישנתי ולא אכלתי. אני לא בטוח שנשמתי. חשבתי, חלמתי ודמיינתי כדורגל, פסים תכולים־לבנים, ובר־מצווה. הרגשתי כאילו נפער פתח של 36 שנה במרחב החלל־זמן. העבר וההווה התאבכו זה בזה. כל משחק היה דז'ה וו. פלאש־בק מתמשך. כשבגמר המונדיאל הובקע פנדל הניצחון, ומסי הניף את הגביע אחרי משחק דרמטי וזכה למקומו הראוי לצד מראדונה בפנתאון הכדורגל, דמענו בשלושה דורות. בכדורגל קורה שחלומות מתגשמים, ולפעמים מתרחשים ניסים גלויים. אפשר אפילו לזכות בפיס פעמיים. חיבקתי את הבן שלי ואמרתי לו: זכית במתנת הבר־מצווה הכי טובה בעולם שאפשר לקבל. אחד שיודע.
