שאלת יחסה של מדיניות החוץ הישראלית כלפי תנועות הימין הקיצוני העולות ופורחות באירופה בעת הזאת עלתה בשבוע החולף שוב לסדר היום. ראש ממשלת אוסטריה סבסטיאן קורץ ניסה בביקורו בישראל לשכנע את ראש הממשלה בנימין נתניהו לחזור בו מהחרם שהטילה ישראל על מפלגת הימין הקיצוני באוסטריה, שותפה בכירה בממשלתו.
התייחסותנו למפלגות האלה מחייבת חשיבה חדשה. ח"כ יהודה גליק, לדוגמה, נמצא במגעים עם מפלגות הימין הקיצוני באוסטריה ובגרמניה. יש רבים שלא אוהבים זאת, ויש להם סיבות טובות לכך. אבל נוסף לכל השיקולים האחרים ובלי להתעלם מהם, יש לקחת בחשבון שיקול חדש לחלוטין: אירופה זקוקה להשראה שלנו כדי שהריאקציה הלאומית שמתגלה בה נגד הליברליזם הפוסט־מודרני לא תחזיר אותה למה שאנחנו קוראים "הימים האפלים". והיא מודעת לכך.
מהתבטאויות רבות של ראשי התנועות הללו, באוסטריה, בגרמניה ובמיוחד בהולנד, עולה שהם רואים בישראל מקור השראה, מגדלור מוסרי, דגם של לאומיות שאינה הרסנית, המבוססת על תוכן חיובי ולא זקוקה לשנאת עם אחר כדי לפרנס את עצמה.
המפתח להבנת התופעה נעוץ בדברי הרב קוק שלפיהם יש שלושה יסודות עיקריים בתופעה האנושית: הדת, הלאומיות והאדם (ההומניזם). או, בשפתו: "הקודש, האומה, האנושיות" (אורות, עמ' ע'). שלושת אלה נמצאים בכל אדם, חברה אנושית ואומה, וכן באנושות כולה, במינונים ובאופנים שונים. האינטראקציה בין הכוחות ובקשת האיזון ביניהם מאפיינים את תופעת האדם, ויוצרים את הדינמיקה של ההיסטוריה האנושית.
לאורך הזמן, בישראל נשמר האיזון בין שלושת היסודות. בגלות, שהיא מצב של אנומליה, הופיע רק היסוד הדתי. שאר היסודות היו רדומים. הם נכחו בספרים ובתפילות בלבד. אבל מששבנו לארצנו ולעצמנו, כל השלושה שבים לתחייה.
דוגמה מובהקת לכך בזמננו היא המאבק לגירוש המסתננים. הנטייה ההומניסטית הקצינה על חשבון שני המרכיבים האחרים, והם פועלים כנגדה כדי להשיבה למידתה הראויה ולאזן את האורגניזם כולו. בכך הן שומרות עליה שלא תצא מהפרופורציות.
באומות העולם לעומת זאת אין איזון פנימי כזה, ולכן כל נטייה כזו מתפרצת על חשבון האחרות ומדכאת אותן. אירופה לדוגמה הייתה תחת הגמוניה נוצרית עד העת החדשה. האדם דוכא וגם הלאומיות לא באה לידי ביטוי. בעקבות המהפכה הצרפתית והשחרור מן הכנסייה, הופיעה הנטייה הלאומית והשתלטה היא על האחרות. קיצוניותה הביאה בשיאה להרס ולחורבן של שתי מלחמות העולם; בעקבות הלקח הנורא, במערב בכלל ובאירופה בפרט, השתלטה הנטייה ההומניסטית, שרואה לנגד עיניה רק את האינדיווידואל; הנטיות האחרות מדוכאות. האיזון הופר שוב. במקום לאומיות, שבהכרח הפכה בזמנו לקיצונית וגסה, הופיעה הרב־תרבותיות, ושוב, בקיצוניות הרסנית ועל חשבון הרכיבים האחרים.
מה שאנו רואים היום באירופה בעליית תנועות הימין השמרניות, ובארה"ב בעליית טראמפ, אינה תופעה בריאה. זו ריאקציה. לאירופה אין לאומיות בריאה שהיא חלק ממכלול שלם לחזור אליה. התופעה הזו של מעבר מקיצוניות אחת לאחרת, בלי יכולת למצוא את האיזון, נקראת במסורת הישראלית "כף הקלע" – טלטול תרבותי הרסני מצד לצד.
לא רק טראמפ ואנשיו רואים בישראל מודל לחיקוי. גם תנועות הימין השמרני העולות היום באירופה מתחילות להביט בנו כך. הם זקוקים לנו מכיוון שאנו מפגינים בעצם הוויית חיינו הלאומיים בריאות אנושית הנובעת מהיכולת ליצור איזון בין שלושת המרכיבים שעושים את האדם למה שהוא. כמעט בשום מקום היום בתרבות המערבית אין לאומיות חיה, תוססת ובריאה כמו אצלנו. אנחנו אמנם מזלזלים בעצמנו, רואים רק את נגעינו ועסוקים בבעיותינו, אבל דברים שלא רואים מכאן – רואים משם.
אז כן, כבדהו, ובעיקר חשדהו, וצריך לבדוק כל תנועת ימין אירופית במיקרוסקופ – כי ציציות אין להם – אבל חייבים להבין גם שלמערכת היחסים הזו, נכנס אלמנט חדש שיכול לשנות את התמונה כולה, וגם אותו יש להוסיף לחשבון: אור לעמים. יכול להיות שמערכת היחסים שלנו עם אירופה עומדת בעתיד הקרוב להתבסס על עקרונות חדשים, שונים לחלוטין מאלה שהכרנו עד היום. מעכשיו לא רק אנחנו זקוקים לאירופה, גם אירופה זקוקה לנו, ולא פחות. היכולת לשנות את בסיס מערכת היחסים שלנו עם האומות באירופה תלויה גם בנו, ביכולתנו להשתחרר מקיבעונות, לחשוב בצורה חדשה ולהבין לעומקו את תפקידנו בין האומות בעת הזאת.
