האם בג"ץ נותן לעובדות לבלבל אותו? לנטע ברק קורן, פרופסורית צעירה מהאוניברסיטה העברית, יש תזה שזוכה לקשב ערני יחסית בשיח האקדמי. לטענתה, בג"ץ צריך להתייחס לעובדות ולמחקרים אמפיריים כאשר הוא דן בעתירות מנהליות. התובנה הזו נשמעת טריוויאלית כל כך שלא ברור מדוע צריך היה להיות פרופסורית בוגרת הרווארד כדי לחשוב עליה. אבל במשפט המנהלי הישראלי, הסובל מעשרות שנות נשורת "סבירות" ו"מידתיות", ובכן, צריך היה להיות פרופסורית בוגרת הרווארד כדי לחשוב עליה.
- הצצה נדירה לבית המקדש בעידן שקדם למרד החשמונאים
- "אני נשוי לקואוצ'רית הכי טובה בארץ": המהפך השמח שעבר על שולי רנד
- עתידה של מדינת ישראל תלוי בשאלה איזו דרך תבחר הציונות הדתית
הדיון בשבוע שעבר בעתירה לגיוס נשים לסיירות ולחטיבות חי"ר הוא מקרה הבוחן המושלם: כאשר על השולחן מונחים עובדות ונתונים שאסף גוף מקצועי, לשופטים אמור להיות קשה יותר להתכחש למציאות ולהתגדר בטענות מופשטות וערכים אוניברסליים.
הרמטכ"ל כוכבי, כמו קודמיו, רוצה לשלב כמה שיותר נשים בכמה שיותר תפקידים. כדי לבחון שילוב נשים בסיירות ובחטיבות חי"ר, הוא הקים ביולי 2020 צוות מקצועי שכלל את קצין הרפואה הראשי, מומחי רפואה עם התמחות בפיזיולוגיה נשית, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, ראש אכ"א ועוד.
המסקנות היו קשות: שילוב נשים "בתפקידי לחימה בעלי דרישות פיזיולוגיות עצימות" צפוי להיות הרסני פעמיים, גם לנשים וגם ליחידות. את הלוחמות הוא יוביל ל"שיעור פציעות ונשירה משמעותיות", ובמקביל "יפגע ביכולת להכשיר את המסגרת הלוחמת".
השופטות נשמעו כמי שלא יחמיצו הזדמנות להירשם בסילבוסים של לימודי משפט חוקתי כחתומות על ניצחון פרוגרסיבי נוסף
ההבדל במסת השריר, במידות הגוף ובכושר האירובי של נשים, משליך באופן ישיר על יכולתן לבצע "משימות לוחמה המאופיינות בתנועה רגלית ממושכת תוך נשיאת משא גב כבד", קבעו אנשי המקצוע. גם אם ביחידות המתמרנות ישנם תפקידים ספציפיים הדורשים פחות משקל ותנועה רגלית, "ורסטיליות וחליפיות בין לוחמים" היא מאפיין בסיסי של לוחמה קרבית: תפקידו של לוחם לא נותר קבוע, הוא עשוי להידרש למלא את תפקיד חברו, ליטול את הציוד שלו ולעיתים לשאת אותו עצמו על הגב. הצוות בחן שילוב נשים ביחידות מקבילות בצבאות אחרים והגיע למסקנה שזה לא עבד בשום מקום: "בצבאות אלו השתלבו נשים בתפקידי לחימה במספרים קטנים בלבד, תוך שיעורי נשר ופציעה גבוהים".
תשאלו, אז איך זה עבד בקורס טיס, שכלל במקור שבועות שטח קשוחים בלי מקלחת, בלי שינה, וצעידה של עשרות קילומטרים עם משאות כבדים. התשובה היא שלסדרות השטח בקורס הטיס ישנה מטרה שונה: הכשרה פסיכולוגית לתפקוד במצבי קצה מנטליים. בסוף הקורס הטייסים נדרשים לשבת בקוקפיט ולא לסחוב טילי נ"ט על הגב. לכן הצבא הרשה לעצמו להוריד את הדרישות עבור הצוערות: לאפשר להן הפסקת מקלחת בבסיס באמצע שבועות שטח, ארוחות מבושלות במקום מנות קרב, הפחתת משקלים, קיצור ריצות ומסעות, הצמדת ספסל לקיר בבוחן מסלול ועוד.
אגב, אחרי כל ההנחות, את קורסי הטיס סיימו פי עשרה גברים מנשים. גם מבחינה כלכלית טהורה הכשרת נשים לטיס יקרה הרבה יותר, יעילה הרבה פחות, ומכוונת לאופק מילואים קצר הרבה יותר. ועוד אגב, מאז בג"ץ אליס מילר ועד לשנה שעברה – יותר מחצי יובל שנים של עשייה אינטנסיבית – סיימו את הקורס כ־70 טייסות בלבד בכל המגמות, ורק 6 מהן במגמת קרב. זהו מספר זעום המצביע על כישלון מהדהד. אם חיל האוויר היה חברה ציבורית המחויבת לרווח, להתייעלות או לשיקולים מבצעיים, המנכ"ל היה מודח מזמן.
בניגוד לטיס, בסיירות ובחי"ר הדרישות הפיזיות אינן תרגיל למתיחת כוח הרצון, אלא החיים עצמם. במלחמת לבנון השנייה, לוחמים נדרשו לצעוד עשרות קילומטרים עם 50 קילו על הגב אחרי שהמזון נגמר והבגדים הריחו כמו בואש. ביחידות מסתערבים, לוחמים צריכים להכניע בקרב מגע פלסטינים בגודל מקרר, ואין הפקה של פאודה שתעזור לשחקנית לעשות את זה בכאילו. אלו עובדות קשיחות. במונדיאל האחרון לא שיחקו נשים – ולא מפני שפיפ"א שוביניסטית אלא מכיוון שהמשחק דורש אגרסיביות, מהירות וכושר־על.
"לא קיימת היתכנות לשילוב נשים בתפקידי לחימה ביחידות החי"ר המתמרנות", קבעה הוועדה. אבל הצוות שנבהל מעצמו הבין שצריך להקריב שעיר כלשהו לעזאזל, ולכן ריכך את מסקנתו העיקרית בכמה מנחות לאלות: הוא המליץ לפתוח בחטיבות החי"ר מחלקות מוחלשות בלי ציוד לחימה כבד המותאמות לשילוב נשים, להכניס לוחמות לחטיבות השריון המתמרן, ולפתוח תפקידים נוספים בחיל התותחנים.
לכוכבי זה לא הספיק. הוא החליט לאלץ את יחידות 669 של חיל האוויר ויהל"ם של חיל ההנדסה לקלוט נשים, ולבחון קליטה שלהן ביחידות ניוד (נהיגה קרבית) ומרגמות שאינן כוללות נשיאת פק"לים, תוך התעלמות מדרישת הוורסטיליוּת ומוכנות לספוג ירידה בכושר המבצעי. מומחי הפיזיולוגיה הציבו דרישות סף פיזיולוגיות ודרישות כושר קרבי כדי להבטיח שגם לתפקידים אלו לא ייקלטו נשים עם סיכויי פציעה ונשירה גבוהים. ונגד התבחינים הללו עתרו מיקה קליגר, מור לידאני, גלי נשרי ועמר סריה. לטענתן, צה"ל לא מציב דרישות דומות לגברים, ומדובר בדרישות שמעטות הנשים שעומדות בהן. עוד טענו שנשים שנופלות מקורס טיס נדרשות לעבור מיונים נוספים ולא נקלטות מיד ביחידות כמו דובדבן.
השופטות חיות, ברון ורונן נשמעו כמי שלא תוותרנה על ההזדמנות להיכנס לפנתאון בג"ץ אליס מילר, ולהירשם בסילבוסים של לימודי משפט חוקתי כחתומות על ניצחון פרוגרסיבי נוסף. בעורפן נושפות גם "ידידות בית המשפט". נעמת ושדולת הנשים פמפמו את המנטרה: שוויון, שוויון, ועוד פעם שוויון. המסמך הארוך שלהן לא כולל שום התייחסות רצינית לפיזיולוגיה של הנשים המיועדות לשמש מגש הכסף של המהפכה, ודאי שלא לדרישות המבצעיות של הסיירות והחי"רניקים. רק כותרת שומטת לסת כמו "צה"ל פוגע בזכותה של אישה שלא ייחסו לה תכונות קבוצתיות קטגוריות".
המשפט הזה מדהים. עם ההיגיון הפנימי שלו אפשר לבטל את מקצוע רפואת הנשים, ולהחזיר את הרפואה לימי היפוקרטס במאה החמישית לפני הספירה. כל אישה והרחם שלה, מה פתאום משווים אותה לאישה אחרת?
ראש מכינת צהלי הרבנית מיכל נגן הצטרפה גם היא כידידת בית המשפט (בייצוגה של צפנת נורדמן). נגן אמרה כי שירות נשים בצה"ל הוא מפעל חייה, אבל לא ככה. אתם לא תהיו שם לאסוף את הקורבנות שיצאו מצולקות בגוף ובנפש.
שני קולות לא נשמעו בדיון הזה: ראשית, הצבא לא העלה את הטיעון הכלכלי, שהקמת מערכת מיון ענקית לאיתור רבע אחוז היא בזבוז משאבים לא הגיוני בעולם שבו לגדודי מילואים המשרתים ביו"ש אין מספיק ימי מילואים כדי לעמוד במשימות הבסיסיות שלהם.
הקול השני הוא קולם של החיילים הדתיים. אמרתי פעם לראש אכ"א, אתה מקבל את הנוער שלנו בתקופה הכי "דוסית" והכי רגישה בחיים שלו: אחרי שנה, שנתיים או שלוש שנות ישיבה, במתח רוחני גבוה שעוד לא עבר אינטגרציה לחיים, בסטטוס "רווק". בוגרי הישיבות והמכינות לא יכולים לשכב במארב כוכב לצד חיילת, לשמור איתה לבד בבונקר, לרוץ איתה במד"ס או למשוך אותה במסע. גם הרב הכי ליברלי שתמצא לא יוכל לחתום לך על מתווה כזה. הדרת הלוחמים הדתיים משמעה אחד: סיום תפקידו ההיסטורי של צה"ל כצבא העם. זה או או, זה לא יכול להיות גם וגם.
