בימים האחרונים רצה בערוצי הטלוויזיה הישראליים פרסומת של חברת הפניקס. יש לה כמה גרסאות, והמשותף לכולן הוא האזהרה מהרפתקאות פיננסיות. דן דן, אומרת הפרזנטורית בנימה פטרנליסטית משהו, זה שיש לך חבר ששירת ב־8200 לא אומר שאתה צריך לשים את הכסף שלך על העסק שלו. במקום זה היא מציעה ל"דן דן" לעשות את הדבר הנכון, ולסמוך על היועצים המנוסים של חברת הפניקס שיטפלו בכסף שלו בזהירות ובאחריות.
אלא שהדן־דנים בישראל דווקא נבהלו השבוע לשמוע את החדשות, שלפיהן קרנות העושר של ממשלת אבו־דאבי בדרכן לרכוש את השליטה בחברת הפניקס – חברת הביטוח שמנהלת נכסים בהיקף הגבוה ביותר במדינת ישראל. כשליש ממניות הפניקס נמצאות היום בידי שתי קרנות פרטיות אמריקניות: סטרנברידג' פרטנרס, וגלאטין פוינט קפיטל. הקרנות האמריקניות נמצאות במשא ומתן מתקדם עם הקרנות האמירותיות הממשלתיות, בהובלת קרן ADQ שבשליטת השייח' טחנון בן־זאיד, אחיו של שליט האמירויות, שהוא גם יועצו לביטחון לאומי ואיש סודו. לקרן יש פורטפוליו נרחב של חברות, עם השקעות בתחומי אנרגיה ותשתיות, חקלאות ומזון, פיננסים, בריאות, ביוטק, לוגיסטיקה ותחבורה.
- הוא מסוכן ואימפולסיבי: הפרקליטות ערערה על תנאי שחרורו של השייח' המסית
- תקלה טכנית: אלפי חיילי מילואים הוקפצו הלילה על ידי חייגן צה״ל
- "גוב האריות" חזרו לפעול וגררו לילה של עימותים עם צה"ל בשכם
אז מה הבהלה? תשובתם של הדן־דנים היא שהפנסיות שלנו, כלומר של מאות אלפי אזרחים ישראלים שהשקיעו את חסכונות חייהם בחברת הפניקס, יהיו רחמנא ליצלן בידיים של ערבים. אז נכון, הסכמי אברהם פתחו עידן חדש ביחסינו עם העולם הערבי, והאמירותים הם חלום של שותפים, עם כיסים סופר־עמוקים. אבל כשזה מגיע לפנסיות שלנו, לא פשוט להתגבר על תחושת בטן בסיסית כל כך. ועם כל הכבוד, הסכמי אברהם הם בני שנתיים בקושי, ומי לידנו יתקע שירח הדבש עם האמירויות יימשך. ובכלל, גם אם לא היה מדובר בעולם הערבי, המחשבה על הפקדת חסכונותינו בידי ממשלה זרה הופכת את הבטן. מה גם שלא מדובר בדיוק במדינה שנשענת על עקרונות כלכליים ודמוקרטיים של שקיפות. בסופו של דבר זוהי עסקה עם משפחה של טייקוני־על שגם יש להם מדינה, מדינה שהם שולטים בה באופן אבסולוטי כמעט, גם אם נאור למדי במונחים מזרח־תיכוניים.
אלה השותפים החדשים שלנו. שותפים שאנחנו שמחים לחבק, ובה בעת מפחדים מחיבוק דוב שלהם. בכל ההיסטוריה הקצרה אך משמעותית של יחסי ישראל והאמירויות, זהו המהלך הרציני והכבד ביותר. עד כה כלל ירח הדבש שורה ארוכה של יוזמות – רובן מוצלחות – בתחומי תיירות וחקלאות, קיימות ושיתוף פעולה אזורי; אבל רכישת השליטה בחברת הביטוח הגדולה בישראל מסמנת קפיצת מדרגה לקרביים הפיננסיים של מדינת ישראל, ולא ברור אם אנחנו מוכנים לזה.
ובכל זאת, מומלץ שלא להיבהל יותר מדי. זה לא שמחר בבוקר מאות אלפי פנסיות עוברות לידיים אמירותיות. העסקה תהיה כפופה לאישורים רגולטוריים, הכוללים קבלת היתרים מרשות שוק ההון, הביטוח והחיסכון. הדרך עוד ארוכה וכפופה להרבה מאוד בחינות וחסמים. צריך גם לחשוב היטב איך לא שופכים את התינוק עם המים, ואיך לא גורמים לאמירותים להיפגע ולהפנות לנו את הגב. האפשרויות שהסכמי אברהם פותחים בעבור מדינת ישראל עצומות, וצריך לראות את התמונה כולה, גם מנקודת המבט שלהם.
קפיצת מדרגה בתחכום
במשך שנים ניהלה איחוד האמירויות מדיניות מחוספסת יותר של רכישת השפעה אזורית במזרח התיכון, במיוחד באמצעות יצירת קשרים ברמת הרכש הצבאי והביטחוני. שתי המטרות העיקריות היו צמצום ההשפעה האיראנית, ומלחמת חורמה בתנועות האסלאמיסטיות. כך גם נבנו בסתר, במשך שנים, היחסים עם ישראל. אולם המגמה המיליטריסטית הזו לא הניבה פירות משמעותיים במיוחד. בדרך להביא לשיא את השפעתם עברו שליטי אבו־דאבי אבולוציה משמעותית בשנים האחרונות, וכעת הם מתרכזים בניסיונם לנצל את עושרם האגדי כדי למקסם את השפעתם האזורית. זה מתבטא בקפיצת מדרגה ברמת התחכום הפוליטי והכלכלי.
ההתבייתות על רכישת השליטה בחברת הפניקס היא חלק ממגמה רחבה יותר של שימוש בקרנות העושר האמירותיות לקניית השפעה ויצירת בריתות אזוריות ובינלאומיות. אם קרן "מובדלה", הגדולה בקרנות העושר של האמירויות, פועלת במרחב הגלובלי, הרי שקרן ADQ, זו שמתעניינת ברכישת הפניקס, מתרכזת יותר ביצירת גשרים כלכליים ובריתות אזוריות, במיוחד עם ישראל, מצרים וטורקיה.
"אבו־דאבי מכוונת את השקעותיה למקומות שבהם היא מעריכה כי יש ביכולתה להשיג שליטה אסטרטגית, ודרכה גם השפעה פוליטית", אומרת מורן זגה, חוקרת באוניברסיטת חיפה ובמכון מתווים, המתמחה במדינות המפרץ. "בכך היא מְחקה את המודל הסיני. זה החל בראשית שנות האלפיים עם אסטרטגיית הנמלים האמירותית וחברת DP WORLD לבנייה וניהול של נמלים, שהתרחבה עם השנים לתחומים נוספים וכוללת כעת כל מה שקשור לתשתיות ופיננסים. בקיצור, תחומים שאפשר להחזיק באמצעותם מדינה במקום רגיש, וכך למנף את היחסים לדברים נוספים שרוצים להשיג. אבל האסטרטגיה הזו לא גורמת להם לשבור את הכלים או להפסיק את תהליך הנורמליזציה. הם מקפידים להיות מאוד זהירים וסבלניים. כך למשל, הם לא עשו עניין כשבישראל דחו את הרעיון של כניסת DP WORLD".
ההתמקדות של קרן ADQ בחברת הפניקס מגיעה בשלב רגיש במיוחד של חילופי שלטון במדינת ישראל. בנימין נתניהו, שחוזר בימים אלה לראשות הממשלה, הוא שיצטרך לנהל כעת את היחסים האסטרטגיים עם איחוד האמירויות. רכישת השליטה בפניקס היא סוג של תפוח אדמה לוהט, שהוא יצטרך לנווט בלי להתערב בעבודת הרגולטור. זה לא יהיה קל או פשוט. מצד אחד נתניהו הוא האיש החתום על הסכמי אברהם. מצד שני יחסיו עם שליט האמירויות, השייח' מוחמד בן זאיד, מורכבים. אין שם אהבה או יחסים אישיים. כזכור, ההחלטה לכונן את הסכמי אברהם הייתה על רקע מה שהוצג כניסיון אמירותי דרמטי למנוע את סיפוח יו"ש. ונתניהו הצליח כנראה להרתיח את MBZ, כפי שהוא מכונה, באומרו כי הסיפוח לא נעצר אלא רק נדחה.
מורן זגה אומרת כי שמעה מבכירים באמירויות שזו הסיבה שבן־זאיד לא הגיע בעצמו לטקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ושלח את שר החוץ שלו. המסר לנתניהו ולעם ישראל היה ועודנו שהשלום הוא אסטרטגי ולא פרסונלי. נקי מיחסים אישיים. זו גם הסיבה, לדעתה, שנתניהו לא נסע לאמירויות בהיותו חבר כנסת וראש אופוזיציה. לעומת זאת, היחסים עם בנט כראש הממשלה ועם הנשיא הרצוג היו חמימים. בביקורו של הרצוג באמירויות נשמע בן־זאיד אומר לו: ברוך בואך לביתך השני.
האם זה אומר שהסכמי אברהם בסכנה? לא ממש. אבל אין מקום לשאננות, כאילו אין דרך חזרה מהם. בישראל יצטרכו למצוא דרכים יצירתיות לגרום לאמירותים להרגיש טוב. הסיפור של הפניקס הוא מקרה מבחן משמעותי ביחסים, ולא היחיד. בקרוב עלולים לעמוד למבחן שני הקווים האדומים ביחסינו עם האמירויות: הסטטוס־קוו בהר הבית ושאלת הסיפוח. אם להאמין לסמוטריץ' את בן־גביר, הם לא ייתנו לראש הממשלה הנכנס יותר מדי ימי חסד בשני הנושאים הללו. האמירותים רואים את הקולות, ומעניין לציין שבין מי שהוזמנו לא מכבר לחגוג את יום העצמאות של האמירויות בבית השגריר, היה גם מיודענו איתמר בן־גביר. באמירויות יודעים שהדרך הנכספת ללב הלגיטימיות עוברת בין השאר דרכם, ולא מן הנמנע שהדרך הזו כוללת חיבוק דוב אמירותי.
