יש לנו חנוכייה מרהיבה ומהממת. אני אוהבת אותה לא רק כי היא יפה. יש לה ערך סנטימנטלי מיוחד. קנינו אותה ביום שאחרי שבע הברכות שלנו, עוד לפני שהיה לנו חשבון בנק משותף. זו חנוכיית קנים גדולה ומהודרת, מצופה כסף, המונחת מחוץ לביתי בתוך אקווריום זכוכית גדול. כל כוסית שבה מכילה מספיק שמן ללילה שלם, ואולי גם, אם אנסה יום אחד, לשמונה ימים.
האמת, זו לא החנוכייה המקורית ההיא. אותה שברנו בטעות כשנסענו פעם לאילת, ורזיאל החליט לקחת אותה איתנו. בהגיענו לנופש באילת, רזיאל עמל כל היום על תיקונה. שנה לאחר הרצח, הבחורים שהיו איתנו מצאו חנוכייה זהה בדיוק בחנות, ומאז אני מדליקה בה.
אני אוהבת את חנוכה מאוד. תמיד אהבתי, גם כשהייתי ילדה קטנה. גם כשגרנו בצרפת ובחלונות הבתים הקפואים זהרו קישוטי החג שלנו לצד קישוטי חג של זרים.
בנר השמיני המשלים את התמונה כולה, בזמן שכולנו חוגגים משפחתיות וביתיות – אנשים רבים, רבים מדי, חווים אותו כמו צחוק מלהג, יריקה בפרצוף
אני אוהבת את המתנות, את המשפחתיות, את החגיגיות הגדולה והמוארת שמתלבשת על החג הזה. אני כל כך שמחה שזה לא חג קצרצר בן יום או יומיים בלבד. כל עוד החנוכייה לא דולקת במלואה אני מצליחה מספיק להדחיק את זה, ומנסה עד כמה שאפשר ליהנות מהרגע. מהחגיגות, מהאורות שמתעלים ומתגברים מדי יום.
אבל כמדי שנה, ערב סיום החג משהו בי מתחיל להילחץ. כשהיום השמיני מגיע בסופו של דבר, משהו בי כבה. כאילו בבת אחת כל האור הגדול שהיה פה כל כך הרבה ימים נאטם, והעולם מתכסה בחשכה שלא ציפיתי לה בכלל.
זה קורה לי עוד לפני שהנרות נדלקים, וזה קורה לי בכל שנה. בכל פעם מחדש, בזמן שכולם יושבים סביב החנוכייה המוארת בשלמותה, אני בורחת ממנה. כמעט לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים. כמעט לא מעיזה להאמין ששוב אנחנו עומדים להיפרד, ששוב בעוד רגע האור יכבה ואני אצלול שוב לעומק החושך, שמדי שנה מפתיע בעוצמתו מיד אחרי החג. ברגעים הללו קשה לי להבין איך גם הפעם אצליח בסופו של דבר להיחלץ מהחושך הזה בחזרה לחיים.
בועת סבון בודדה
מישהו המציא לפני כמה שנים מנהג של הטמנת פתק עם איזה מסר עתידי בחנוכייה, כך שבשנה הבאה, כשנוציא אותה ונפתח אותו, נבין אם התקדמנו ואם הגשמנו חלומות.
אני לא מעיזה להכניס לשם פתק. אף פעם לא העזתי.
בשעה שכולם ממלאים פתקים חמודים על תוכניות וחלומות רנדומליים ובני מימוש, אני לא מצליחה להשקיט את הקול בראשי שמסרב לוותר על בקשה אחת, אחת בלבד, שהיא הדבר היחיד שימלא בי את החסר. אך ככל שהזמן עובר, אני מבינה שהגשמת הבקשה הזאת איננה תלויה בי, ושאם אמצא אותה כתובה בשנה הבאה בחנוכייה ואגלה שוב שהיא לא התממשה, ליבי שוב יישבר בקרבי.
בכל שנה ביום הזה אני נדהמת.
מדהים אותי לגלות כמה חושך אפשר לספוג אחרי שהאור נכבה. עד כדי עיוורון מוחלט.
מדהים להרגיש כמה ריקים העורקים רגע אחרי שיא הסיפוק והמלאות. החלל גדול עד כדי כך שהוא גורם לגופי להרגיש כמו בועת סבון בודדה רגע לפני התפוגגות.
בעבר אפילו לא ידעתי שאפשר להרגיש כל כך ריקה וללא טיפת אור. לא ידעתי כמה גדול יכול להיות החושך שאחרי החג, וכמה זמן הוא עומד להישאר כאן.
אני לא לבד בזה.
רבות ורבים חווים זאת כמוני, ואולי בעצמות רבות וגדולות ממני.
בחנוכה, בנר השמיני המשלים את התמונה כולה, בזמן שכולנו חוגגים משפחתיות, ביתיות ושלמות – אנשים רבים, רבים מדי, חווים אותו כמו צחוק מלהג, יריקה בפרצוף. תמונת חלון חיצונית לעולם הרחוק באופן תהומי מעולמם שלהם. עולמם השבור, הלא שלם, המתאמץ כל כך והנכשל.
אני רוצה להקדיש את הנר הזה להם. וגם לי.
ואני רוצה לבקש מכם. אתם, כל אחד, איפה שהוא נמצא ברגע הזה בו תמה ונשלמה מלאכת ההדלקה וחסל סדר חנוכה כהלכתו, הביטו בהם. בנרות המרצדים שם בתוך החנוכייה שלכם.
הביטו בהם כמה שיותר זמן, וחשבו על כל מי שלא מסוגלים לשבת לידם, שלא מצליחים לאגור מהאור הזה. שלא זכו, או לא זכו עדיין, לתמונה השלמה. שמביטים עכשיו בנרות האלו מביתם או מכל מקום בו הם נמצאים ומייחלים שהאור החיצוני הזה ייגע גם בהם, יישאר איתם קצת אחרי החג, רק עוד קצת, וייתן להם כוח ברגעים השחורים של החיים.
וכשאתם מביטים בנרות האלו חשבו גם עליכם, גם על החושך שלכם. כי לכל אחד איפשהו בלב יש קצת חושך, ששום אור עוד לא מצא דרכו אליו. עצמו עיניים מול החנוכייה, ונסו, בכוחות שרק לכם יש, לצבור ולאגור מאורה, מהאנרגיה שלה. היא תשמש אתכם בימים קשים יותר.
הדליקו את החנוכייה בשלמותה, ונסו עד כמה שאפשר להתכוון שהאור הזה ישרה פה עד שנה הבאה. או לפחות עד שהאור יידלק מחדש.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
