באמצע נאומו של הסופר היהודי מייקל שייבון, בטקס הסיום של "היברו יוניון קולג'" (HUC) בלוס־אנג'לס לפני כחודש, החליקה מראשו כיפת הסאטן הלבנה והמבריקה שחבש. נשירתה הייתה סימלית מאוד, ותאמה את רוח דבריו: הוא בעצם קרא לנפילת היהדות.
במשך דקות ארוכות נאם שייבון נגד גדרות, חומות ומחסומים שהדת היהודית כולאת בהם את מאמיניה. הוא אמר שנישואין בין שני יהודים הם "גטו לשניים, המייצר חומה ומעגל מסביב לזוג, ומציב אותם ואת כל הילדים הבאים בתוך חומה של מסורת, היסטוריה, ירושה משותפת של כרומוזומים ותרבות". לדבריו, אין הבדל בין קירות וחומות שאנחנו בונים במטרה שיגנו עלינו ובין קירות הכלא שכולאים אותנו. הקיר הוא אותו קיר. "הביטחון הוא המצאה של סוהרי האנושות. בכל מקום שתביט אליו, תפקידם של גבולות הוא לשים את מחסומי ההפרדה ולקדם תעמולה של שנאה ופחד אל האנשים שמעבר לקיר". עוד הוא הסביר שהוא בעד גבולות פתוחים, הסרת חומות וערבוב עם תרבויות אחרות – ולכן גם בעד נישואי תערובת.
הרב ג'פרי סלקין, רבה של קהילת "טמפל סולו" בהוליווד, הגיב לדברים ואמר: "הדעות ששייבון הביע משותפות ליהודים רבים, ובמיוחד ליהודים הצעירים שמטילים ספק בצורך להישאר בתוך גבולות היהדות. הם גם כועסים על אופן ההתמודדות של מדינת ישראל בסכסוך שלה עם הפלסטינים".
הנאום של שייבון מבשר על הבאות. הוא מעגן באידאולוגיה את הפקפוק של הצעירים בזהותם היהודית. נישואי התערובת הפכו כבר לנורמה; הצעד הבא הוא להפוך אותם לאידאולוגיה, ולהסיר את חוסר הנוחות הזעירה שעדיין קיימת לגבי נישואים בין יהודים ללא יהודים. מה ששייבון החמיץ הוא שגם אם כולנו ננסה לשכוח את יהדותנו, ההיסטוריה מוכיחה שיש אנשים שאף פעם לא ישכחו את שורשינו היהודיים. גם דתות אחרות לא יסירו את הגדרות. למרות הרצון שלו להיטמעות מוחלטת, הוא עדיין יישאר לבד, מוקף בגדרות של מי שמסביבו.
מדוע התנועה הרפורמית, המבוססת על השתייכות ליהדות, מזמינה אליה נואם כמו שייבון? שניים מראשי הקהילה הרפורמית בארה"ב – הרב דוד אלנסון והרב ג'וש האל – כתבו מאמר שמסביר את החלטתם להכניס את שייבון להיכל ה־HUC, ובו הם הגנו במיוחד על החלקים הפוליטיים של הנאום, ובהם הביקורת שמתח על מדיניות ישראל בשטחים. "דוברים רבים מרקע אידאולוגי מגוון מוזמנים לקמפוס, ושייבון הוא קול מוסרי וחשוב, ולכן הייתה לגיטימציה להזמינו", הם כתבו.
בניגוד להם, הרב סלקין "מצא את הנאום מטריד מאוד". לדבריו, "שייבון קרא שוב ושוב לעולם בלא גבולות ובלא הבחנות, ובמובן זה להיעלמותה של היהדות". יתרה מזו, "שייבון השמיע אמירות קשות וחמוצות נגד היהדות עצמה, ובמיוחד נגד היהדות של התנועה הרפורמית. אם הוא מדבר על עולם בלא הבחנה, מה זה אומר על השאיפה של היהדות הרפורמית לצדק חברתי? מה זה אומר על פעילות שעוסקת בהבחנות בין מוסרי ללא מוסרי, בין טוב לרע?"
ביקום מקביל, באוניברסיטת תל־אביב החליטו בשבוע שעבר לא לשיר את "התקווה" בטקס חלוקת התארים של הפקולטה למדעי הרוח. השמועה סיפרה שלא רצו לפגוע ברגשות הסטודנטים הערבים. בתגובה רשמית של האוניברסיטה נאמר: "האוניברסיטה מקפידה על שירת ההמנון בטקסים לאומיים פורמליים. בטקסים אקדמיים אין חובת השמעת ההמנון, וההחלטה נתונה לשיקול הפקולטות".
גם בטקס הסיום של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, לפני שנה, החליטו לא לשיר את ההמנון בטענה שלא מעוניינים לפגוע בסטודנטים מהחברה הערבית.
לעיתים אנחנו נודדים למחוזות רחוקים, ומדברים על טשטוש זהות אצל הרפורמים בלוס־אנג'לס, כשאצלנו בבית מתרחש תהליך מטריד לא פחות. כיצד בטקס סיום של מוסד אקדמי, שאמור להיות רשמי וסדור, מתביישים בזהות הלאומית והיהודית ומרגישים אי נעימות בהחצנתה ליד לא יהודים? גם התהליך הזה הוא כרסום מזדחל. אדם נאור חייב להגן על הזהות המיטשטשת שלו, המוטרדת מ"נפש יהודי הומייה" וממדינת ישראל כמדינת לאום, ולכן הופך זאת לאידאולוגיה.
במחקר שערכנו במכון לאסטרטגיה ציונית גילינו שב־28 מתוך 32 מדינות שבחנו, המנון המדינה כולל מילים הנושאות אופי דתי, לאומי או אתני. מעניין בכמה מהמדינות הללו נמנעים משירת ההמנון בגלל הזהות החבויה בתוכו.
גם ב־HUC וגם באוניברסיטת תל־אביב, ה"יהודי" הפך למטרד. לפי שייבון הוא צריך להיכנס לבלנדר ולהתערבב, ובפקולטה למדעי הרוח הוא צריך להזדחל אל מתחת לשטיח. לפעמים לא צריך אויבים מבחוץ.
