אני חושב שהיחס שלי לחגים מושפע מהזיכרונות המשותפים שיש לי עם אבא שלי. אין ספק שחנוכה היה חג של אבא. פסח נותן לו תחרות קשה, בגלל הזיכרונות של אבא שלי בליל הסדר ושל הבוקר שאחרי, כשהוא היה אוכל מצה עם גבינה וריבה. אבל חנוכה מנצח. שבועות, למשל, לא היה חג של אבא. הוא חיבב פסטות ופשטידות, אבל אין לי איזה זיכרון משותף שלו ושלי לובשים לבן וחוגגים יחד עם ספר תורה על הכתף.
השבוע שירן חזרה הביתה עם שקית בגודל יונדאיי גטס, עמוסת סביבונים. היא פרקה אותה בסלון, והילדים מיהרו לנסות אותם אחד־אחד. היו שם סביבונים גדולים שהשמיעו שירי חנוכה בקולי קולות, וסביבונים קטנים שהשמיעו שירי חנוכה בקולי קולות, ועוד סביבונים בגדלים שונים שהכאיבו לאוזניים בדרכים אחרות, כנראה לזכר קולות הגדודים היוונים המתקרבים אל עבר החשמונאים או משהו בסגנון.
מהספה צפיתי בילדים משחקים בסביבונים בלתי נסבלים, ונזכרתי בסביבון של אבא. מעל המקרר, בתוך כוס של קידוש שלא השתמשנו בה, ישב סביבון קטן, בלתי מרשים בעליל, בגוון חום, עשוי כולו מעופרת יצוקה. הוא קיבל אותו מאבא שלו, סבא שמואל. ייתכן שגם הוא קיבל אותו מאבא שלו. לצערי אני לא יודע. הוא כנראה סיפר לי את קורותיו של הסביבון כשהייתי ילד, כי אהב לספר, אבל אני שכחתי, ועם השנים לא שאלתי. הייתי שמח לספר לכם על המסע שעבר הסביבון, איך הוסלק במזוודה קטנה לגטו לודג' או משהו בסגנון, אבל אני פשוט לא זוכר.
חיבבנו את ה"פורפרות" הישנות של פעם, אלה עם החוט. אצלנו בבית בעפולה, נס חנוכה היה שאף אחד מאיתנו לא איבד עין
אז התקשרתי לאמא שלי השבוע ושאלתי אותה מה הסיפור של הסביבון. היא אמרה לי שאין לה מושג על איזה סביבון אני מדבר. הסברתי לה, והיא נזכרה שהיא מחפשת אותו כבר שנה ולא מוצאת אותו. בטח אחד מאיתנו לקח אותו: כדאי מאוד שנמצא אותו! ולגבי הסיפור, היא לא ממש זוכרת.
אז התקשרתי לאחי עומר. לא היה לו מושג איפה הסביבון, אבל אולי הוא אצל אחינו אוהד. התקשרתי לאוהד, והוא ענה לי בביטחון שהוא אצל עומר. בקיצור, אין סביבון.
סבב האשמות
ביום רביעי נסענו לאמא שלי להדלקת נרות. היא הכינה את האוכל הכי טעים בחנוכה. אם חשבתם על סופגניות, אני מבקש שתקומו ותצאו מהטור בבקשה: הכוונה כמובן ללביבות.
אבא ידע להעריך לביבה טובה. הוא לא הלך שבי אחר בצק מסוכר שעולה 17 שקל בקונדיטוריה שמתחרזת עם עזאדין, כמו כל שאר המדינה הפאתטית שלנו. אחרי בין 17 ל־29 לביבות, מי סופר, ביקשתי מהאחים שלי שנרד למחסן יחד ונחפש את הסביבון. ממש רציתי להראות לילדים סביבון מעופרת יצוקה שלא משמיע שירים של חנוכה בצליל נוראי.
אבא שלי לא זכה לעבור עם אמא שלי לבית החדש שלהם. הוא נפטר ממש סמוך למעבר, ועם כל הוואג'רס של האבל לא היה לנו ממש זמן לעבור על חלק מהדברים שלו. פשוט שמנו אותם במחסן. כולנו היינו בטוחים שהסביבון אצל אחד מאיתנו; בהחלט ייתכן שהוא לא אצל אף אחד מאיתנו.
אז ירדנו למחסן והתחלנו לפתוח ארגזים. היו שם אלבומי תמונות, וציוד אישי מהמשרד וקצת בגדים. שום סביבון. אז עשינו מה שכל אחד היה עושה וחזרנו להאשים זה את זה שהסביבון אצל אחד מאיתנו. בבית של שלושה בנים, האשמת האחר היא נוהג ידוע. אחרי סבב האשמות אמרנו שאולי הסביבון אצל סבתא. קפצנו אליה, אבל היא ישנה. המטפלת פתחה לנו את הדלת וניסינו לשאול אותה בעברית שהיא מבינה אם היא נתקלה במקרה בבית בסביבון. היא חשבה קצת וענתה בעברית שהיא לא מבינה שנראה לה שכן. היא נעלמה לשתי דקות באחד החדרים וחזרה עם זוג פמוטים ישנים.
מלחמת פורפרות
שבנו לבית של אמא. התיישבנו על הספה בסלון וניסינו להיזכר. כילדים דווקא התרשמנו פחות מסביבון העופרת שחיכה מעל המקרר. חיבבנו את ה"פורפרות" הישנות של פעם, אלה עם החוט. אצלנו בבית בעפולה, נס חנוכה היה שאף אחד מאיתנו לא איבד עין בקרבות בינינו, שכללו שיגורים כושלים של סביבונים ישר לפנים.
- כשכולם טומנים בחנוכייה פתקים חמודים, אני חושבת על בקשה אחת בלבד
- סנטה קלאוס? אין דבר יותר פרובנציאלי מהעמדת פנים אוניברסלית
הילדים כבר התחילו להתחרפן. היינו צריכים לחזור הביתה. אכלתי עוד בין 7 ל־11 לביבות, שיהיה לדרך, ורגע לפני שיצאתי העולל אמר שהוא צמא. ניגשתי למטבח ופתחתי את מגירת הכוסות, הוצאתי כוס לעולל, ורגע לפני שסגרתי את המגירה ראיתי אותה שם: כוס הקידוש הבלתי משומשת. כששלפתי אותה בהתרגשות מעומק המגירה שמעתי רעש מתכת נוקש בדפנות שלה. נס חנוכה קטן משלי?
לא. זה היה סתם חצי שקל. נסענו עמוסי לביבות ונטולי סביבונים בחזרה הביתה. עשר דקות אחרי שיצאנו, כשכביש הסרגל נגמר וואדי ערה התחיל, צלצל הטלפון. "מה שכחנו, אמא", שאלתי בתקווה שזה משהו שיכול לחכות שבוע־שבועיים. "לא שכחתם כלום", היא ענתה. "מצאתי את הסביבון. הוא היה בקופסה קטנה בארון במטבח".
הסתכלתי על שירן. היא הסתכלה על הילדים. הם הסתכלו עליי בחזרה. לאף אחד באוטו לא היה ספק בשאלה אם חוזרים או לא. "טוב, אנחנו כבר רחוקים, אמא. נבוא בעוד שבועיים". תודה לא־ל שלמכבים היה יותר כוח רצון מלמשפחת זמרי מרמת־גן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
