השבוע מישהו שלח לי בוואטסאפ טקסט קצר שלדבריו הופיע באחד המוספים של העיתון יתד נאמן. עד כמה שניסיתי להניח יד על המקור, לא עלה בידי. אז למען ההגינות אני מציין כי יכול להיות שהמקור אחר, למרות שממש לא מופקע שטקסט כזה יתפרסם ביתד נאמן. זהו בעצם סיפור קצרצר גדוש במסרים, בלי קמצוץ של סאבטקסט, וזה לא משנה אם הוא קרה או לא, הוא בסוף סיפור. ובדיוק בגלל זה אני מרשה לעצמי לצטט אותו כאן ולתת לו המשך מפרי עטי. אבל קודם, הנה הוא ככתבו וכלשונו:
- ללמוד רמח"ל עם שלמה ארצי: סל תרבות עם עדן אביטבול
- הגזענות מושרשת עמוק בחברה החרדית והדרך עוד ארוכה
- הסיפור הזה הוא ירושלמי. אך ורק ירושלמי
״שמעתי ממקור נאמן מעשה שהיה, בשני חברים שלמדו יחד במוסד תיכוני, וכשסיימו שם את חוק לימודיהם התחבטו בנוגע להמשך דרכם. אחד מהם נפשו חשקה בתורה ובחר להקדיש את חייו לתורה והלך ללמוד בישיבה קדושה. הוא ניסה לשכנע את חברו להצטרף אליו ולבוא איתו אך ללא הצלחה. חברו בחר במסלול של הליכה לצבא ואחר כך לימודים באוניברסיטה. הבחור שבחר ללכת לישיבה עלה ונתעלה בלימוד התורה, עד שאחרי כמה שנים נהיה לבחור שרבים ביקשו להשתדך עמו, ולבסוף נמצאה משפחה עשירה מאוד שגמרו איתו את השידוך. חברו למד באוניברסיטה וכדי להתקיים לכלכלתו הלך להיות מלצר באולם שמחות יוקרתי. האולם שבו עבד כמלצר היה האולם שבו התקיימה חתונת חברו מהישיבה, כך שאחרי פרידה ממושכת שוב נפגשו אחד עם השני – בחור הישיבה והסטודנט. הרב שלהם מהמוסד התיכוני שהשתתף בחתונה, פנה אל תלמידו המלצר ואמר לו: תראה מה נהיה מהחבר שלך! התחנן המלצר על נפשו וביקש מהרב שלא לדבר איתו על כך, ואמר 'מרגע שזיהיתי מי הוא החתן איני יודע היכן לקבור את עצמי מרוב צער ובושה'".
ואני ממשיך:
הלך המלצר – שלצורך הסיפור נקרא לו משולם – אל המטבח האחורי ופניו כבושות ברצפת האולם. הוא פרם את קשר הסינר השחור שלו ובאותו הרגע נכנס אל המטבח רב־המלצרים קובי וצעק לעברו, הלו! מה קורה איתך? שולחן 12 מבקשים עוד סלט גזר! אבל משולם לא הרים את הראש ואמר לקובי בקול שקט, אני מצטער, אבל אני חייב ללכת. קובי נשף בקוצר רוח והמשיך לצעוק, אין דבר כזה ללכת חביבי! יש פה אירוע לתקתק ולא סתם אירוע, חתונה חשובה מאוד! אבל משולם היה נחוש וכבר ניגש כדי לקחת מהמתלה את תיק הגב שלו וללכת. קובי, שאפילו שהיה רב־מלצרים קשוח, הייתה לו נשמה של ציפור, וברגע קטן הוא הצליח לזהות את פניו הנפולות של משולם. הוא ניגש אליו, הרים לו את הראש ושאל, מה קרה בחור? אתה בסדר? ומשולם, שהיה מוצף רגשית, פתח בן־רגע את סגור ליבו ושטח בפני קובי רב־המלצרים את כל סיפור ההיכרות שלו ושל החתן, שלצורך הסיפור נקרא לו שבתאי.
אני יודע שלכל אחד יש ייעוד אחר בעולם, ולמרות כל זה, ברגע שפתאום ראיתי את שבתאי החתן עם הבייבי–פייס שלו והחליפה השחורה והעניבה הלבנה, הרגשתי דקירה קטנה בלב
קובי הקשיב לכל מילה ואז אמר: וואלה לא הבנתי אחי. ומשולם אמר, עזוב קובי. באמת שאין לך סיכוי להבין. זה דברים שאי אפשר להסביר. אבל קובי התעקש ואמר לו, מה חסר לך מותק? תראה אותך! חומד של בחור! נראה לך שלא תתחתן גם יום אחד? אבל משולם אמר, לא נו. זה לא העניין. ושלא תבין אותי לא נכון, אני לא דואג ואני עומד מאחורי הבחירות שעשיתי בחיים. הצבא, לימודי הפסיכולוגיה, זה שאני לא תלוי באף אחד ומממן לעצמי את התואר. אני יודע שלכל אחד יש ייעוד אחר בעולם, ולמרות כל זה, ברגע שפתאום ראיתי את שבתאי החתן עם הבייבי־פייס שלו והחליפה השחורה והעניבה הלבנה, הרגשתי דקירה קטנה בלב. מה לעשות. ואז גם ההערה של הרב הדביל הזה שהיה לנו בישיבה לא הוסיפה, בלשון המעטה. אתה מבין קובי? אי אפשר להסביר את זה. באמת שאי אפשר. וקובי הנהן ואמר לו וואלה משולם, אתה לא צריך להסביר יותר כלום. הבנתי הכול. משולם חייך ואמר, תודה קובי, אני מעריך את זה. וקובי אמר לו, לא צריך שתעריך. צריך שתעשה משהו עם התחושה הזו. לדבר זה לא תמיד מספיק.
ומשולם חשב שאין מה להגיד, קובי הזה יש לו איזו חוכמת חיים. אז משולם שאל, מה אני יכול לעשות כבר, קובי? וקובי חשב רגע ואמר בנחישות, אתה צריך לשבור צלחת! ומשולם שאל, מזת'ומרת לשבור צלחת? להתארס כאילו? וקובי אמר, מה הקשר להתארס? מה, אני נראה לך משורר? לשבור צלחת. פשוטו כמשמעו. קח צלחת ותשבור אותה. ומושלם הסתכל על קובי וקובי הסתכל על משולם והושיט לו צלחת ומשולם לקח אותה וכבר הניף אותה באוויר, ובדיוק אז מישהו נכנס למטבח ושאל, תגידו, ראיתם במקרה את החתן? הוא נעלם ואף אחד לא מוצא אותו.
הגעתי למכסת המילים של הטור, מי ממשיך את הסיפור מכאן?
