אליעד שרגא השתלח בימין בעזרת מילים של צ'רצ'יל נגד הנאצים – וזה עבר בדממה

יושב הראש הנצחי של התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, נאם במוצאי שבת בהפגנה בכיכר הבימה בתל־אביב נגד הממשלה שטרם קמה. זה היה נאום ארסי. "בני חושך, אנשי זדון", כך הוא כינה את בכירי הממשלה המיועדת, טען ש"הם עושים בימים אלה טיפולי המרה אגרסיביים וברוטליים לדמוקרטיה בישראל", ולקינוח דקלם מילים מפורסמות של צ'רצ'יל בתוספת עדכנית קלה: "אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בים ובאוקיינוס, אנחנו נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי הדמוקרטי־ליברלי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות, לעולם, אבל לעולם לא ניכנע. ביחד עד הניצחון".

• כשצ'רצ'יל חלם על רוב יהודי
• אירועי משפט נתניהו מסבירים את ירידת אמון הציבור במערכת המשפט
• הקריאות משמאל ל"מיליון מפגינים" – מאמץ לביטול תוצאות הבחירות

נגד מי התעתד וינסטון צ'רצ'יל ללחום בחופים, בנקודות הנחיתה, בשדות, ברחובות ובגבעות? נגד הנאצים כמובן. בנאום שנשא בפרלמנט הבריטי ב־4 ביוני 1940 הוא נקב בשמו של היטלר והתייחס במפורש לנאצים: "אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע".

עו"ד שרגא, להבדיל, לא הזכיר במפורש את הנאצים, אך זאת הייתה האסוציאציה שביקש לייצר. כשמדברים על בני חושך ואנשי זדון, ובאותה נשימה מצטטים את קריאת התיגר המפורסמת של צ'רצ'יל נגד הנאצים, ברור שהכוונה היא להשוות את שלטון הימין בישראל לשלטון הנאצי, ואולי גם להסיק את המסקנות המבצעיות המתבקשות. זה כמו להניף פוסטר של נתניהו במדי אס־אס, רק טיפה יותר מתוחכם ופי כמה אגרסיבי. שרגא הרי לא הסתפק בתיאור דמוני של הממשלה הממשמשת לקום, הוא הטיף ללחום בה ולהתאמץ למגר אותה, בכל מחיר.

"יהיה המחיר אשר יהיה", אמר, והארץ לא רעדה. כלומר, לא רעדו כל אלה שיודעים להרעיד אותה ת"ק על ת"ק פרסה כששלמה קרעי מרים את הקול או כשעסקן חרדי מצייץ "תקפצו לנו". שקט ודממה. נאום שרגא נבלע בתוך שטף דברי הארס האחרים בסביבתו האידיאולוגית, בהכרזות המופרכות שבוקעות ממנה על קץ הדמוקרטיה, במאמצי ההמרדה הגוברים מצד הממשלה היוצאת ובהשתוקקויות הפומביות למלחמת אחים. אנשים ונשים שבמשך עשרות שנים מסבירים מדוע אפילו מילים צמחוניות כמו "אין לרבין מנדט" היו הסתה, לא בוחלים עכשיו באף מילה כדי לקעקע את החלטת הבוחר מלפני חודשיים בלבד ולחרחר התקוממות נגד הממשלה שהבוחר ביקש להקים.

הצביעות הגדולה הזו, ההשוואות הפראיות – הן ההסבר לשוויון הנפש שבו מתייחס מחנה הימין לקואליציה העומדת לקום, למרות כל חסרונותיה המסתמנים וזעקות השבר בתקשורת הממוסדת. רובו מפקפק בסיכויי ההצלחה של איתמר בן־גביר ובוודאי אינו מתלהב מתוכניות אבי מעוז, מחוק דרעי ומהיוהרה הכללית בימין שלאחר הבחירות, אבל כשהוא שומע ורואה את התגובות משמאל, ברור לו היכן ועם מי הוא אמור להתייצב בשעה זו. ברור לו גם היכן ועם מי אסור לו ליישר קו.

• פסקת ההתגברות: השמאל מתקשה לוותר על המנגנון שהעניק לו את השליטה במדינה

• נתניהו צריך להזכיר לביידן את דברי בגין: ישראל היא לא רפובליקת בננות

אם משהו ישתבש ברגע האחרון וממשלת הימין לא תקום בסוף, או שתקום ותיפול זמן קצר אחר כך בגלל קטטות פנימיות, זה יהיה פרס גדול לאליעד שרגא ושות', שעתם היפה ביותר של השנאה והשקר, על משקל דברי צ'רצ'יל.