"אין דבר בעולם שהבדיחה היהודית לא תפגע בו. אדם מישראל מתלוצץ בכול – משום שהבדיחה נותנת לו את היכולת לכפור ולמרוד רגע אחד בכול, לגמוע גמיעה גסה מכוסה היפה והמשכרת של החירות ולנשא ולרומם אותו רגע את 'האני הפשוט' שלו על הכול".
את הקטע הנהדר הזה כתב אלתר דרויאנוב, והוא מופיע בהקדמה לשלושת כרכי "ספר הבדיחה והחידוד", שיצא לאור לפני מאה שנה בדיוק. אם דרויאנוב היה חי כיום, הוא היה מביט על מה שהתרחש השבוע בהופעתו של אסי כהן בתל־אביב ומסנן משהו ברוח "הם שכחו מה זה להיות יהודים".
למי שלא יודע במה מדובר, להלן התקציר: באירוע מתן פרס יקיר העיר תל־אביב עלה לבמה הקומיקאי אסי כהן. המופע שלו, "שאולי", מבוסס על דמות שהחלה את דרכה בסדרת מערכונים על קבוצת רכישה ב"ארץ נהדרת", וצברה תאוצה בתוכנית המערכונים "הפרלמנט". שאולי הוא הישראלי התחמן עם קריצה, גס הרוח וטוב הלב, או בקיצור הישראלי המכוער בגרסתו היפה ובעיקר המצחיקה. בין השאר צוחק שאולי בהופעה על טבעונים וטבעונות, ואת זה כמה מהנוכחים לא יכלו לסבול. הם פוצצו את ההופעה, וכהן ירד מן הבמה כמה דקות אחרי תחילת המופע ולא שב.
כמו כל תופעה תרבותית ישראלית, גם כאן זהו חיקוי חיוור ועלוב למדי, יבוא מארה"ב. שם, באזורים הליברליים והיורדים מהפסים לאט אך בעקביות, יש כבר כמה שנים תופעה של סתימת פיות ותרבות ביטול מסרסת, ובה טהורי נפש מטעם עצמם יוצאים למסעות ציד עם קלשונות מטאפוריים ולפידים וירטואליים. אחד המקרים הזכורים ביותר אירע לפני כמה שנים לאחת הקומיקאיות הליברליות ביותר בארה"ב, שרה סילברמן. רגע אחרי שדווח שהתקבלה לתפקיד קטן בסרט הוליוודי, פורסם שהיא השתמשה בעבר ב"בלאק פייס" (צביעת פנים של שחקן לבן בצבע שחור, שהייתה נהוגה בעבר במקרים של גילום שחקנים שחורים) ולפיכך היא גזענית. לאיש לא היה אכפת שהבלאק־פייס של סילברמן נעשה באופן פארודי בתוכנית הטלוויזיה האישית שלה, בקטע שיצא נגד גזענות. לאיש לא היה אכפת שהיא עשתה זאת לכמה שניות בלבד בעשור קודם במטרה להעביר מסר ליברלי. סילברמן סולקה מהתפקיד ו"בוטלה".
החדשות הרעות הן שטרלול נוטה לא להישאר סטטי, אלא להסלים. בארה"ב זה כבר קורה. בחודש מאי הותקף הקומיקאי דייב שאפל על הבמה כשהופיע בלוס־אנג'לס. אדם ששמו איזאה לי, שברשותו נמצאו לאחר מכן אקדח וסכין, קפץ ממקום מושבו בקהל, דהר לבמה והפיל את שאפל. התוקף נבלם רגע לאחר מכן, בטרם הספיק להשלים את שזמם לעשות. למה הותקף שאפל? בגלל דעותיו על חלקים בקהילה הגאה ולעגו לנושא בהופעותיו. הנה ציטוט של התוקף בריאיון בניו־יורק פוסט, ממקום מעצרו בלוס אנג'לס: "אני מזדהה כביסקסואל, ורציתי ששאפל ידע שהדברים שהוא אומר מטרגרים. שידע שבפעמים הבאות הוא צריך לשקול לבדוק קודם את הבדיחות האלה על אנשים שעלולים להיפגע מהן".
אז אצלנו בתל־אביב לא הגיעו עדיין לאלימות, וטוב שכך. אבל המדרון החלקלק כבר כאן. התרבות התל־אביבית, המלאה בעצמה ומתנשאת על כל מה שסביבה, יונקת ושואבת באופן מביך ופרובינציאלי מהאחות הגדולה והפרוגרסיבית שמעבר לים. זה מתחיל בקריאות "בושה" ופיצוץ הופעה, ועלול להרחיק לכת הרבה יותר. מה פשוט יותר מלשבת בהופעה, להבין שנאמרים בה דברים שאינם לרוחך, ופשוט לצאת החוצה בחסות החושך? אבל לא: תרבות הביטול הליברלית מחייבת אותך בפרסומי ניסא למהדרין. אתה תצעק, תפריע לכל מי שאולי לא חושבים כמוך כי את מי זה מעניין, וכשתראה שלא הצלחת לסתום את הפה לכולם אלא רק ל־80 אחוז, תעבור לתוכנית ב'. ומי יודע מה היא כוללת.
קו ישר אך עקום מוסרית עובר בין מפוצצי ההופעה של אסי כהן על רקע טבעוני לפעילי אקלים קיצונים שמשחיתים לאחרונה יצירות אמנות ברחבי אירופה. אלה גם אלה מצויים במסע צלב דתי חסר פשרות, שעלול להסתיים באסון. דת היא דבר רציני מאוד, שלוקח את עצמו לפעמים ברצינות רבה מדי. היהדות ידעה לאורך הדורות לתבל ולעדן את היסוד הפנאטי המובנה בה באמצעות הומור, בעיקר הומור עצמי. עלעול בשלושת כרכי הספר האלמותי של דרויאנוב יגלה לישראלי הממוצע עד כמה יהודים בעיירות מזרח אירופה ידעו להסתלבט על עצמם, ולקחת את עמם וגם את תורתם קצת פחות ברצינות. אלא שהתנאי הראשון לכך הוא להודות שאתה אדם דתי. החבר'ה האלה, הטבעונים הקיצונים והאקלימיסטים (אלה רק דוגמאות כמובן, יש כיתות דתיות אדוקות נוספות בישראל, כמו כת השלום והכיבוש או כת שיבושי הלשון המגדריים בראשות מרב מיכאלי), מחזיקים מעצמם לרוב אנשים חילונים ושכלתנים. הם לא. וכל עוד לא יבינו עד כמה הם דתיים, יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לעדן את חייהם האידיאולוגיים באמצעות הומור.
את מה ששרה סילברמן ודייב שאפל כבר חוו על בשרם, אסי כהן התחיל לחוות השבוע בתל־אביב. סביר להניח שהמצב רק יחריף. אבל לא אלמן ישראל: הייתי בהופעה הזו בדיוק של אסי כהן, "שאולי", לפני כמה שבועות בהיכל התרבות בראש־העין. מאות ישראלים ישבו ונקרעו מצחוק, איש לא צעק בושה ואיש לא החליט להיות בריון אידיאולוגי על חשבון אחרים. יש הומור ישראלי תוסס ושפוי, הוא פשוט נמצא מחוץ לתל־אביב.
אסי כהן. קו ישר אך עקום מוסרית עובר בין מפוצצי ההופעה שלו לפעילי אקלים שמשחיתים לאחרונה יצירות אמנותצילום מסך ארץ נהדרת 12 +
