"צורות מסוימות של אנארכו-סינדיקאליזם ליוו את התפתחות החברה הציונית החלוצית מראשיתה". כתב עמוס אילון לפני חמישים שנה, בספרו "הישראלים-מייסדים ובנים", והוסיף; "ממלכתיות היא לעתים קרובות שלילתן של צורות אלו".
התגובות הנזעמות של מחנה השמאל לתוצאות הבחירות, הכוללות קריאות למרי ולאי ציות, מלמדות ש'הממלכתיות', שאימץ מחנה זה לעצמו, ריקה מתוכן. המושג אנארכו-סינדיקאליזם לקוח מהלכסיקון הקומוניסטי והוא מתאר התארגנות של מעמד הפועלים במטרה ליצור אנרכיה שתשמוט מידי הקפיטליסטים את הונם ומעמדם. באופן פרדוקסאלי האליטה השבעה, המנוונת והשוקעת של ישראל, נוקטת באותה דרך בקרב המאסף שלה.
חשוב לציין שאין זו הפעם הראשונה שכך מגיב השמאל, כשהדמוקרטיה הישראלית מגלה עצמאות יתרה. "לא אהסס לומר", נאם עמוס עוז במלאת שבעה למותו של יגאל אלון (מרץ 1980), "כי בשנים האחרונות, אלה השנים הרעות, שנות דעיכת החלום ועיוותו, אולי חייב היה יגאל אלון לקרוא למרד… אולי היה עליו לומר: עד כאן… אתם רשאים לקבל את הדברים האלה כמעט כקריאה למרד… אני מתכוון לקריאה למרד במובן העמוק ביותר של המלה מרד".
ההגדרה של אילון לאווירה שבה התפתחה החברה הציונית יכולה להסביר חלק מההתנהלות של מערכות מרכזיות במדינת ישראל. הדברים נאמרים בין השאר על רקע פעולות מערכות אכיפת החוק נגד בנימין נתניהו. העדויות על הסחיטה ואיומים, שהיו מנת חלקם של עדים מרכזיים שתומרנו להפליל את ראש הממשלה לשעבר, מזכירות סצנות מפורסמות מ"הסנדק". שיטות חקירה אלו יוצרות את הרושם ששהייתו הקצרה כאן בארץ של המאפיונר מאיר לאנסקי, בראשית שנות השבעים, הותירה רושם בל ימחה על גורמים תאבי כוח וחסרי מעצורים.
על שורשיה של התנהלות זו ניתן ללמוד מתוך ספרו של אהוד שפרינצק "איש הישר בעיניו-אי־לגליזם בחברה הישראלית": "תקופת המנדט היא,… התקופה הפורמטיבית [המעצבת] של האילגליזם המושל כיום,… שום מפלגה לא חרתה על דגלה את רעיון משטר החוק כעיקרון מנחה של אידיאולוגיה פונדמנטלית [יסודית]. למנהיגי תנועת העבודה… אנשי העלייה השנייה והשלישית שבאו ממזרח־אירופה, היה הנושא הזה בלתי־מוכר לחלוטין". התוצאה של אותם הרגלים מתבטאת אצל צאצאיה האידאולוגיים של העלייה השנייה, בחוסר השלמה עם תוצאות הבחירות וניסיונות הפיכה ומרד. לעומת ההתנהלות המסורתית של המחנה שהפסיד בבחירות, כדאי לשים לב למה שכתב שפרינצק, על כך ש"במחשבה הז'בוטינסקאית, צריך להודות, היו אלמנטים מסוימים של לגליזם".
דפוס פעולה קלוקל זה, המאפיין את השמאל משחר ימיו, אמור להדאיג כל אזרח בישראל. ומאחר ושורשיו נטועים באידיאליזם הסוציאליסטי אפשר לחזור על דבריו של ההיסטוריון פול ג'ונסון, כי "ניסיון המאה העשרים מוכיח בעליל כי האוטופיאניזם לעולם אינו רחוק מגנגנסטריזם".
תופעה מדאיגה אחרת עולה מחשיפתו של אלון בן דוד, על הדיונים שנערכים בשב"כ. "אף אחד בשב"כ לא היה רוצה להיקלע להתנגשות בין הרשויות במדינת ישראל", כתב בן דוד בטור השבועי שלו ב"מעריב", "אבל בהיותו הגוף היחיד המופקד על שמירת המשטר הדמוקרטי – השב"כ עשוי למצוא את עצמו כמגן האחרון של הדמוקרטיה הישראלית. על פי כל הסימנים של הימים האחרונים – יום הדין, תרתי משמע, מגיע".
האיום המשתמע מדברים אלו מעלה את השאלה, האם רוח "המחלקה היהודית" השתלטה על הארגון. מחלקה זו שפעלה כנגד החתרנות השמאלנית הקומוניסטית בראשית המדינה שינתה את פניה ואת יעדיה. אם פעם היא הייתה עוקבת אחר פעילות הארגון האנטי-ציוני "מצפן", הרי שבעשורים האחרונים החלה המחלקה לעקוב ולהתנכל לאנשי המחנה הלאומי. ולאלו ששגו באשליות שהארגון יסתפק ברדיפת "נערי הגבעות", בא אלון בן דוד וניפץ אותן.
יהיו ודאי רבים שיטילו ספק באפשרות שמהפך שכזה יתרחש בשב"כ. גם בבריטניה לא האמינו שקים פילבי הוא סוכן כפול שעובד בשירות בריה"מ. החשדות נגד פילבי לא התקבלו על דעתם של ראשי הביון הבריטי, עד שמינו אותו לתפקיד בכיר בריגול הנגדי של הממלכה. את מחיר התמימות שילמו בחייהם הסוכנים הבריטים שזכו לכדור בעורף, לאחר שהוסגרו על־ידו לקומוניסטים. אבל אלו האנגלים, מה הם כבר מבינים בריגול?! בישראל זה לא יכול לקרות.
