באופן מעט משונה, אחת הסוגיות המורכבות ביותר במשא ומתן הקואליציוני להקמת ממשלת נתניהו השישית היה גורלו של "סעיף הנכד" בחוק השבות. הסעיף המדובר, שנחקק בשנות ה-70 של המאה הקודמת כחלק מתיקון "מיהו יהודי" בחוק, מעניק "זכות שבות" עצמאית גם לילד ונכד של יהודי שמבקש לקבוע את מושבו בישראל. זאת ללא כל תלות בשאלה האם הסב היהודי עלה ארצה או לא.
- סערת "סעיף הנכד": חוק השבות יתוקן בתוך שלושה חודשים
- "אנחנו בקצב של מעל ל-15 אלף אוקראינים עד סוף החודש, 90% אינם זכאי חוק השבות"
בניגוד למה שנהוג לחשוב, ההיגיון שעמד מאחורי התיקון לא היה חוקי נירנברג. הסוגיה שלה ביקש התיקון לתת מענה שונה לגמרי. תיקון "מיהו יהודי" אימץ דה-פקטו את ההגדרה ההלכתית אורתודוקסית ליהדות, מי שהוא בן לאם יהודיה או שהתגייר (אף שבכוונה לא נקבע שהגיור המדובר הוא דווקא על פי ההלכה, מה שפתח לבג"ץ את הפתח להכרה בשלבים גם בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, תחילה בחו"ל ולאחרונה גם בארץ). אולם, במדינות רבות בעולם התפיסה המקובלת ליהדות שונה, וזו "עוברת" גם מאב לבן (או לעתים רק מאב לבן). המשמעות היא שמי שזהותם האישית יהודית מובהקת אינם יהודים על פי החוק. כדי לסגור חלקית את הפער הזה בא לעולם אותו "סעיף הנכד", שהעניק לאותם "יהודים מאב", שההלכה לא מכירה בהם כיהודים, זכות לעלות לארץ על פי חוק השבות.
מצד שני, כבר שנים שמדינת ישראל מתמודדת עם אתגר קשה מאוד בתחום הגיור. המציאות שבה חלק הולך וגדל מהקבוצה הישראלית-יהודית בישראל אינם יהודים על פי ההלכה (וממילא במרבית המקרים גם אינם יהודים מבחינת רשויות המדינה) היא פצצה חברתית מתקתקת. לא צריך להיות חרד"לי כדי לחשוב שיש כאן בעיה שצריך לפתור אותה, והדרך העיקרית לפתרון כזה היא פתיחת שערי הגיור לרווחה. אולם, פתיחה כזו אינה עולה בקנה אחד עם התפיסות של חלק ניכר מההנהגה הרבנית במדינת ישראל כיום בנוגע לשאלה מהו גיור כהלכה. מטרתם של תומכי ביטול סעיף הנכד היא להביא לצמצום הדרגתי של הבעיה על ידי הקטנה דרסטית של מספר המצטרפים הלא יהודים לחברה הישראלית-יהודית מדי שנה. "אם נסגור את פתח הכניסה – לגיור כבר נמצא פתרון", טען באוזני בכיר בקואליציה הנכנסת, "בלי שינוי במדיניות הכניסה, שום רפורמה בגיור לא תפתור את הבעיה".
אז למה בעצם לא לשנות את החוק? מי שעוקב אחרי השיח בנושא סעיף הנכד עשוי לגלות תופעה מאוד משונה: מאחורי ההתנגדות העזה לסעיף עומדים במידה רבה ראשי יהדות ארצות הברית. מנגד, כאשר בודקים את הרכב אוכלוסיית ה"נכדים", כלומר עולים זכאי שבות שזכאותם נגזרת מ"סעיף הנכד" מגלים שחלקם של עולים מארה"ב בה הוא זעום. אפסי עד בלתי קיים. הסיבה לכך פשוטה: העלייה מארצות הרווחה קטנה ממילא, ורובה הגדול של יהודים אורתודוקסים שבאופן טבעי הם יהודים על פי ההלכה. העולים שאינם יהודים על פי ההלכה מגיעים ברוב הגדול של המקרים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ובמידה פחותה אך קיימת – מאזורי מצוקה נוספים בעולם. ההשפעה המעשית של סעיף הנכד על העלייה מארה"ב היא זניחה לחלוטין. אז למה אותם יהודים אמריקנים זועמים כל כך על שינוי הסעיף? כאן אנחנו צריכים לחזור למה שפתחנו בו, ולהוסיף עוד נתון חשוב.
ביהדות ארצות הברית מקובל כיום להחשיב כיהודי כל בן להורה יהודי שמעוניין לראות בעצמו יהודי. המשמעות היא שרבים מהיהודים החברים כיום בקהילה היהודית-אמריקנית הם יהודים מאב בלבד, כלומר לא יהודים על פי ההלכה. לפני כמה שנים, כאשר הייתי בביקור בניו יורק, שמעתי מיהודי רפורמי את הבדיחה הבאה: "מה ההבדל בין הנשיא טראמפ (שאז היה עדיין הנשיא) לרב רפורמי? שהנכדים של טראמפ יהודים". לזה צריך להוסיף עובדה משמחת אך בעייתית: מדינת ישראל נתפסת על ידי העולם היהודי כולו, ובתוכו גם יהודי ארה"ב כמחזיקת "תיק היהדות" העולמי. כלומר, ככזו שהחלטותיה בסוגיות מהותיות לעם היהודי משפיעות על כל יהודי באשר הוא, לא רק על היהודים בישראל ומי שעולה ארצה.
ממילא, כאשר מדינת ישראל משנה את ההגדרה מי זכאי לעלות מכח חוק השבות, היא לא מבצעת בכך רק שינוי פנימי במדיניות ההגירה שלה. כל שינוי בחוק השבות הוא לדידם של מנהיגי יהדות ארה"ב שינוי הצהרתי בנוגע לשאלה מי שייך לקולקטיב היהודי. ביטול סעיף הנכד שקול בעיניהם להצהרה של מדינת ישראל לפיה היא איננה רואה בחלק ניכר מהקהילה היהודית-אמריקנית חלק מהעם היהודי. מבחינתם זו לא סוגיה של זכויות עליה אלא שאלה עמוקה מאוד של זהות. מהם גבולות העם היהודי ומי נותר מחוץ להם. ולכן ביטול סעיף הנכד מטריד אותם כל כך, למרות שהוא לחלוטין חסר השפעה על ממדי העלייה (הקטנים מאוד ממילא) מארצות הברית.
השאלה הזהותית הזו איננה קטנת משקל. על הכף מונחת כאן שאלה רחבה מאוד של הפער ההולך וגדל בין היהדות הישראלית לחלקים רחבים מיהודי התפוצות. במשך עוד כמה דורות נוכל עדיין לדבר על עם יהודי אחד, ומה תהיינה ההשלכות של צעד כזה או אחר על טיב הקשר בין חלקי העם? המתח בין הצורך הדחוף להתמודד עם בעיית הגיור ועליית שיעור הלא יהודים בחברה היהודית-ישראלית, ובין הדאגה ליחסי העם היהודי בישראל ובתפוצות, איננו פשוט. החקיקה בנוגע לסעיף הנכד חשובה מאוד, אך ראוי לא לבצע אותה בחיפזון אלא לחשוב על כל ההיבטים, ולנסות לגבש פתרונות יצירתיים לסוגיות השונות העולות ממנה.
